שאלה
שלום כבוד הרב.
תודה על הזמן אותו הרב מקדיש כדי לעזור.
לא מזמן נודע לי על הלכה אשר מתירה לגבר (לא יודעת נשוי או לא) אשר נמצא בחו'ל (גם לא יודעת לאיזה תקופה) ויצרו גובר עליו מאוד לשכב עם אישה (לא יודעת יהודיה או נוכריה).
רציתי לדעת בפירוט אם אפשר: האם אכן קיימת הלכה כזאת או שהיית קיימת פעם, מה מקורה, האם היא רלוונטית גם בתקופה שלנו ומה דעת התורה מעבר להלכה הספציפית, רוח הדברים.
שוב, תודה לרב על העזרה.
רחל
תשובה
שלום וברכה!
יש גמרא האומרת שחכמים כאשר עברו מעיר לעיר שלחו אנשים לפניהם כדי [לקדש] אישה באופן זמני באותה העיר כדי שיצרם לא יגבר עליהם. ברם, יש מחלוקת ראשונים האם הם רק קידשו או גם חיו חיי אישות עם אותה אישה. אך בכל אופן לא מדובר על היתר חופשי, אלא על צורך בקידושין.
אמנם, לענ"ד, את מתכוונת לדברי המגרא במועד קטן דף יז ע"א האומר שאדם שלא מסוגל להתגבר על יצרו (בראשונים מסבירים שהכוונה שאדם לא מצליח להתגבר על יצרו גם אחרי מאמצים לעשות זאת) ילך למקום שלא מכירים אותו, ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא.
בגמרא בקידושין דף מ ע"א גמרא מקשה על דין זה ואומרת כיצד ניתן לומר את הדבר והרי נאמר שכל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי שלא בא לעולם ורב יוסף מסביר שהכוונה לאדם העובר עברה בסתר. והתירוץ הוא שיש שוני בין עברה בסתר כאשר אדם מוצא הכנעה ליצרו לבין אדם שלא מצא הכנעה ליצרו. כלומר מדובר בעבירה ולא בהיתר גמור, אלא שהיא נעשית בסתר כדי למנוע חלול ה' הגרוע מכל עבירה.
גם לא מעט ראשונים הסבירו שאדם הזה פשוט עושה עבירה ומה שהוא מונע זה רק חלול ה'. ברם, ישנם ראשונים שהסבירו שח"ו שהתירו עברה, אלא ע"י המעשה של לבישת שחורים והתעטפות בשחורים והליכה למקום אחר אדם מפעיל נשק כבד להכנעת יצרו סופית שאז הוא לא יעשה את העבירה. וכדוגמא הנה דברי המאירי במועד קטן: "כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".
מכאן לא נוהגים כך ומי שנוהג כך הוא עבריין. ואם אדם עושה את הדבר בלי מלחמה קשה מאד ביצרו ונסיונות כבירים להכניעו, הרי נאמר עליו שעדיף שלא היה בא לעולם.
רק הערה קטנה לגבי המושג "דעת תורה". אין מושג כזה. זו המצאה של זמן אחרון שהכניסו אותה ללקסיקון שלנו עסקנים ולא תלמידי חכמים. הרי כאשר אומרים את המושג "דעת תורה" מתכוונים לאיזו שהיא אמת מוחלטת והרי אין דבר כזה בעולם התורה. מושג זה מבטל את היסוד של אלו ואלו דברים אלוקים חיים, מבטל עניין של מחלוקת, של שינוי בין שיקוליו של פוסק כזה לעומת פוסק אחר. יש לחדול משימוש במושג "דעת תורה". ניתן לומר - מהי רוח ההלכה, מה טוב לדור הזה וכד', אך לא "דעת תורה".
בברכה,
חיים בריסק