בחירת מטרות בהדרכה ומד''ש אדיש

מדריכה יקרה, שלום.

שני נושאים את מעלה, ושניהם חשובים וראויים להתייחסות נרחבת. ובכל זאת, אשתדל לתמצת ולגעת בכמה נקודות חשובות בכל אחד מהם.


[גרוע פחות או טוב יותר?]
לכל חניך ולכל קבוצה יש נקודות יותר חזקות ופחות חזקות. זה טבעי וסביר. אגב – גם למדריכים. ועכשיו השאלה היא – מה המטרה. האם אנחנו מעוניינים לקחת דווקא את הנקודות החלשות ביותר ולהפוך אותן לחזקות? זו אמנם מטרה נאצלת ומרשימה, אבל לא ממש מציאותית. מטרה מועילה יותר יכולה להיות: לקחת את הנקודות החזקות ולחזק אותן. או לקחת נושא שנמצא באזור "נייטרלי" אצל החניכים ולתת לו חיזוק. אגב, זה גם הרבה יותר כיף ככה. ממילא, ככל שאנחנו מרגישים חזקים יותר, טובים יותר, ראויים יותר להגעה להישגים אישיים וערכיים, יהיה לנו קל יותר להגיע לנקודה שבה לא המדריך מציב בפנינו אתגרים, אלא אנחנו כחניכים מציבים אותם לעצמנו. ואולי בעצם זו היא המטרה של המעשה החינוכי מעצם טבעו.


זה כמובן לא אומר שאנחנו מניחים לחלוטין למעשים שאינם תואמים את רוח הסניף להתבצע בתחומו. בסניף יש כללים ותקנות, ואחד מהתפקידים של המדריכים הוא להקפיד שהם יתקיימו. זה גם לא אומר שרצוי להתעלם ממצב שבו אנחנו יודעים שחניכה בשבט שלנו נמצאת במצב מסובך. זה כן אומר, שאנחנו לא בהכרח ניקח מקרים שקורים ונהפוך אותם לקמפיין קבוצתי, אלא נדע להחליט מה מניע את הקבוצה באופן אפקטיבי לכיוונים חיוביים, ובאילו נושאים עדיף לטפל בדרכים אחרות. למשל: בשיחה אישית, באופן דיסקרטי, באופן עקיף, בתהליך ממושך, בהסתייעות בגורמים נוספים, וכיוצא באלה. וכמובן, הכל תוך הקפדה מירבית על כבוד החניכים ועל כיבוד הפרטיות שלהם. גם – ואולי בעיקר – כשמדובר ב"מצבים מסובכים". לחניכים יש את הזכות (ואולי את החובה?) לטעות, ולנו יש את הזכות לנסות ולצמצם את הנזקים של הטעויות שהם עושים. זה בפן השלילי. בפן החיובי, והלא פחות חשוב, לחניכים יש את הזכות להיות מאותגרים, לקבל הזדמנויות למצוא את נקודות החוזקה שלהם ולשמוח בהן, ולנו כמדריכים ומחנכים יש את החובה להעצים אותם, לעלות איתם קומה, ולספק להם תמיכה ועידוד בדרך המרתקת הזאת שבמהלכה הם מגלים את היכולת של העצמי לעצב את זהותו במו ידיו, לא רק בגיל ההתבגרות אלא כל הזמן.


[הדרכה משמעותית או שותפות משמעותית?]
ועכשיו לנושא השני – מד"ש שמתפקד כ"שותף סמוי". בתור התחלה, אפשר להתנחם קצת בעובדה שמדריך שמתנגש איתך כל הזמן מהווה בעיה יותר גדולה. כשיש איתך מדריך אדיש, זה לפחות לא מצמצם את טווח הפעולה שלך, ומאפשר לך להניע תהליכים, גם אם ללא תמיכה שלו. כך שלמעשה, הבחירה היא שלו, ואת יכולה לסייע לו להבין את זה. כיוון שהוא אדיש, אפשר למצות את גישת הדיאלוג והגישוש הרגיש ולהסביר בצורה יותר נחרצת: אם אתה מעוניין להיות שותף פעיל ומשמעותי, אז תתחיל לתקשר, להשתתף, לתאם איתי מהלכים, וכל מה שקשור בשותפות. אם טוב לך במקום שבו אתה נמצא, וכל עוד זה לא גורם נזק משמעותי, זו בחירה שלך! הפרוייקט שלך הוא לא המד"ש (אם כי אני משוכנע שגם הוא נשמה יקרה לאין שיעור) אלא החניכים. ומבחינתך, בהם את שקועה, איתו או בלעדיו.


כמובן שדרך נוספת שאת יכולה לבחור לנסות אותה היא לערב את הקומונרית, להסביר לה את הפספוס שהמצב הזה מייצר, להתייעץ איתה לגבי דרכי פעולה ולהסתייע בה בניסיון לגרום למדריך להחליט איפה הוא נמצא ועד כמה הוא מוכן לקחת אחריות. לגלות שאת סוחבת לבד על הגב את כל מה שכבד, כשמי שאמור להיות השותף שלך משתרע בנחת על הדשא בצד ולוגם בקולניות מיץ שסק – זה בהחלט לא כיף וגם ממש לא הוגן. ואת בהחלט יכולה לבחור להתקומם נגד המצב הזה ולהגדיר: אם אתה שותף – תתחיל לעבוד (כמובן איתך ולא עבורך). אם לא – גש ללשכת התעסוקה לנוער ומצא לעצמך קריירה חלופית.


[לסיכום:] התייחסת בשאלה לשני נושאים חשובים שמעסיקים מדריכים רבים: איך נוגעים בסוגיות מורכבות (שימו לב למשחק המילים) ואיך יוצרים שיתוף פעולה במקום שבו האדישות מבצבצת. התשובה בשני המקרים היא: דבר ראשון – מי אמר שנוגעים?! כשהיינו קטנים (יותר) לימדו אותנו שלא נוגעים בכל דבר. לא נוגעים בתנור חם, ולא בדברים של אחרים, ולא בחולצה הלבנה של אמא – דקה אחרי שאכלנו שני קילו שוקולד. כשנעשינו גדולים יותר (טוב, רובנו), הבנו שיש דברים שכן נוגעים בהם לפעמים, אבל בדרכים שונות: דלת של תנור חם אפשר לפתוח עם כפפה, בדברים של אחרים מותר לגעת אם מקבלים רשות, ואמא בהחלט תשמח לקבל מאיתנו חיבוק חמים אחרי שהתרחצנו כמו שצריך. וכך גם כאן: האתגר של המדריך והמדריכה הוא לא "מתי לומר כן ומתי לומר לא". הוא לא (רק) למתוח גדרות ולהגדיר יעדים. הוא בעיקר, ובחלק גדול של הזמן, להחליט לא מה – אלא [איך]. וכאן נפתח עולם שלם של אפשרויות, שיוצרות התלבטויות ודילמות, אבל גם הרבה כלים ואפשרויות. וזה ארגז החול הגדול שבו אנחנו – כמדריכים, כמחנכים, כמנהיגים – בונים את הארמון המפואר שלנו (לפחות עד שיבוא איזה ילד שלא יודע שאסור לגעת ו... אתם יודעים).


בהצלחה, ואל תהססי לשוב ולהתייעץ.

אוהד

nuvy23@gmail.com