אני מאד רוצה שיאהבו אותי

יש לי חבר שמתגורר בארצות הברית ורציתי לבקר אותו. לשם כך, הלכתי להנפיק ויזה בקונסוליה של ארצות הברית בירושלים. מי שלא חווה את החוויה המפוקפקת הזאת, יוכל להתרשם מן התיאור: אתה צריך לעמוד שעתיים בשמש הקופחת ברחוב במזרח ירושלים. לפניך ערב רב של ערבים ואנשים עצבניים, סביב עומדים כל מיני פקידים "חשובים", לבושים בחולצות של הקונסוליה ואומרים: עצור! עמוד בתור! תעמוד פה! תעמוד כאן! אחרי שעתיים, סוף סוף מגיעים לדלפק, אך כאן מצפה עוד שעת המתנה. אתה מחכה עוד, ועוד ועוד, עד שלבסוף אתה עולה למעלה. אמנם זכית לעלות למעלה, אבל גם שם, למעלה, צריך לשבת ולחכות במקום עם עוד עשרים-שלושים איש. מעט מאוד, יחסית למה שהיה עד עכשיו, ואז אומרת איזה גברת: נא לשבת, נא לשבת אדוני! רגע, אולי אני לא במקום הנכון, אולי אני צריך למלא איזה טופס? אבל הגברת תוקפת: נא לשבת! המפקד שלי לא דיבר אלי כך. התיישבתי. סוף סוף הגיע תורי והבנתי שעלי למלא איזה טופס. לבסוף הגעתי אל הדלפק המיוחל והסברתי שאני מבקש ויזה. אמרתי גם, שבשבוע הבא אני צריך לנסוע לאומן, ולכן אני מבקש שלא ישלחו את הוויזה בדואר כי אני עלול להיתקע בלעדיה. "אין בעיה", אמרה לי הפקידה, הראשונה שחייכה במקום הזה, "בוא מחר בבוקר ותקבל את זה ביד". "את רוצה לומר שאצטרך לעמוד כאן שוב מחר?" שאלתי אותה בבעתה, אבל היא, עדיין בחיוך, אמרה: "לא. בוא בשעה עשר. אין כאן אז אף אחד". כדי שתבינו טוב יותר את חוויית התור שעברה עליי, אספר לכם שאמרו לי להגיע בשתים עשרה, הגעתי כבר באחת עשרה, אבל רק בשעה ארבע אחר הצהריים הצלחתי לצאת משם. אסור לאכול, אסור לשתות, וברקע, כמובן, חיילים ודלתות שנפתחות רק מצד אחד, סורגים ודגלים של ארצות הברית.

ובכן, למחרת, בדיוק בט"ו באב, הגעתי בעשר בבוקר, כפי שאמרה לי הפקידה החייכנית. בלבי כוחות ותקווה רבה שמישהו ירצה לדבר אתי, ובאמתחתי מסמכים רבים שיוכחו שאני הוא אני, כדי שיפתחו לי את השערים הסגורים ויאפשרו לי לעבור בין כל הפקידים. הגעתי לשם. בחוץ היה רק פקיד אחד ועוד חייל עייף. בקול רועד אמרתי להם: "אמרו לי להגיע בבוקר כדי לקבל את הדרכון שלי". ציפיתי ל"רגע, תראה לי מסמכים", אבל הוא אמר לי: "אין בעיה". לחץ על הכפתור ופתח את הדלת הראשונה. הגעתי לדלת השנייה. "אין בעיה", והוא לחץ על הכפתור. תוך דקה הייתי שוב למעלה, מול הדלפק המיוחל מאתמול. "אין בעיה, הנה הדרכון שלך, הנה הוויזה שלך. תהייה בריא שיהיה לך בהצלחה רבה". יצאתי משם המום. עוד לא התאוששתי מהטראומה של אתמול. והנה, עברתי את אותו מסלול, אבל הפעם תוך שניות. השערים נפתחים, אין תורים, אין בעיה, רק תגיד מה אתה רוצה. נכון שזאת שאמרה לי "נא לשבת" עשתה לי פרצוף, אבל זה לא משנה. לא הייתי צריך לחכות שם אפילו רגע. מיד קיבלתי את מה שרציתי. כל היום ליווה אותי הסיפור הזה. הרגשתי שזה עשה לי משהו. ניסיתי לחשוב מה רוצים לומר לי, הבנתי שיש כאן משהו חשוב מאוד שרוצים להגיד לי. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה, שייתכן שהמסר שעולה מן הסיפור הוא: הכול יכול להיות שונה לגמרי. זה לא חייב להיות קשה, זה לא חייב להיות כואב, זה לא חייב להיות ארוך, זה לא חייב להיות מר. השערים יכולים להיות פתוחים, השומרים יכולים להאיר פנים, הכול יכול להיות חלק מאוד ופשוט מאוד, אם ה' רוצה. תראה איך נראה היה התור אתמול ואיך הוא נראה היום. היום היפה הזה היה ט"ו באב. זה באמת יום של פתיחת שערים, של ביטול הדינים.

ט"ו באב קיבל את השם העממי 'חג האהבה'. אף שחכמינו ז"ל לא כינו אותו בשם זה, בכל זאת ניסיתי לבחון אם יש קשר בין הסיפור שלי, של השערים הסגורים והפתוחים, לאהבה. נדמה לי, שהתשובה חיובית. הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי שם, כשעמדתי שעות בתור והיה לי חם ורק קיוויתי שאמצא לי מקום מוצל קצת להמתין בו, היה טיפת האנושיות שהתגלתה אלי. פתאום פנה אלי מישהו מסוף התור ואמר לי: "זוז הצדה, שם יש צל", וכאשר הייתי כבר למעלה, והפקידה שאלה אותי בצורה אנושית: "כן, בבקשה, מה אפשר לעזור לך?" אחרי כמה שעות של: 'נו אדוני', 'תשב', 'תעמוד', 'תזוז לפה', 'תזוז לשם'. פתאום מישהו דיבר אלי כמו אל בן אדם ונזכרתי שאני בעצם בן אדם. כל הסיפור הזה הזכיר לי, כמה חשוב לנו שינהגו בנו בצורה אנושית, שיקרינו לנו קצת חמימות. אפילו סתם פקיד, שאינני מכיר אותו בכלל ושסביר להניח ששוב לא אפגוש אותו, חשוב לי שהוא יחייך אלי. החיוך שלו משפיע עלי, ואם הוא מזעיף לי פנים, זה פוגע בי.
בעצם, מה זה משנה? למה צריך להיות לי אכפת מאיזה פקיד אנונימי? מביך להודות בעובדה הזו, אבל זו עובדה. היחס של בני האדם אלי חשוב לי. והוא חשוב לכל בן אדם. אצל ילדים, אחת האמירות החמורות ביותר היא: 'אני לא חבר שלך', זה מעליב וזה פוגע: לא תקבל את החיוך שלי, לא תקבל את האהבה שלי. היש גרוע מזה?
כולנו מתהלכים בעולם ורוצים, ומצפים, ומייחלים שיראו אותנו, שיאהבו אותנו.

חשבתי על הפקידה העצבנית, שאמרה בתוקפנות לכל אחד שרק זז קצת מכיסאו: "נא לשבת". לא היה נעים להיות בחברתה. כשניסיתי לחשוב על כל המציאות הזו מהצד שלה, אמרתי לעצמי: מסכנה, לך תדע מה עובר עליה. גם היא רוצה קצת תשומת לב, גם היא רוצה שיאהבו אותה. היה שם כרוז שקורא כל הזמן לאנשים לגשת אל הפקידים, ומערכת הכריזה הייתה קולנית וצורמת. אמרתי לעצמי: לא נורא. אני, עוד שעה פחות או יותר, אלך מפה, אבל היא, מסכנה, צריכה לשמוע את זה כל היום. ובאמת, כשהשמיעו את זה, היא קראה להם: "תורידו את הווליום". ומה הפלא שמי ששומע את זה כל היום אומר בעצבנות: "נא לשבת!" בסך הכול היא רוצה שיאהבו אותה, היא לא רוצה להיות כל היום רק פקידה אנונימית עצבנית במקום מעצבן. "נא לשבת", היא בעצם קריאת ההצלה שלה: "הצילו. רע לי כאן".

מה נקרא שמישהו אוהב אותי? כל אדם רוצה שמישהו יראה אותו, שמישהו יבחין בקיומו האנושי ויכיר בהיותו אדם. מה היה כל כך לא נעים בסיטואציה שתיארתי? מבחינת השומר, הייתי בסך הכול מין יצור שצריך לעמוד 'כאן' ולא 'כאן', מבחינת הפקידה, הייתי יצור שצריך לשבת ולא לעמוד. כל מי שחלפתי על פניו, נתן לי את התחושה שאני לא קיים, וכבני אדם, אנו שואפים שיזהו אותנו לא בתור 'מספר' או בתור 'עובד', אלא בתור בן אדם. בסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן, ב'מעשה מאבדת בת מלך', יש קטע שעוסק בדיוק בנושא הזה: המשנה למלך הלך לחפש את בת המלך האבודה. במהלך הרפתקאותיו הוא פוגש באדם גדול: "והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים. אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו דבר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך. ונשא אילן גדול שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? ואמר לו: אני אדם. ותמה ואמר, שזה כל כך זמן שאני במדבר ולא ראיתי מעולם בכאן אדם. וסיפר לו כל המעשה הנ"ל שהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו: בוודאי אינו בנמצא כלל. ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות, בוודאי אינו נמצא כלל".

אדם שמחפש שנים רבות, למרות הנפילות והקשיים, כבר יודע מה הוא מחפש. הר של זהב ומבצר של מרגליות. מקום שבו הכול יקר כל כך, עד שלפנימיות אין מחיר. הפנימיות היא העיקר, הקדושה והטהרה של האדם הן העניין האמתי, ומוכנים לשלם שם כל הון בשביל אמת. ופתאום הוא פוגש אדם ענקי. שימו לב להגדרה של רבי נחמן: "אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". רבי נחמן לא אומר שהוא פגש ענק. הוא אומר שהוא פגש "אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". זה לא ענק. מה זה כן? אדם, שלא יכול להיות אדם כזה. לזה קוראים - פיקציה. אין כזה דבר, זה רק נראה ככה. זה לא באמת. זה לא גדר אנושי שיהיה אדם גדול כל כך. מה זה אדם בסך הכול? חכמינו ז"ל אומרים שאדם - ראשי תיבות: אפר, דם, מרה. בשר ודם. על פי רוב, אדם הוא דבר קטן, נלעג, מלא בסתירות פנימיות, מוגבל. אילו היה בא לכדור הארץ חייזר ממאדים, והיה עליו לסכם בכמה מילים מהו אדם, מסתבר שהוא היה אומר: 'יצור מוזר. חושב את עצמו למי יודע מה, אבל ההתנהגות שלו והמראה שלו אפילו לא מתקרבים לכך. אדם זה בלגן'. אדם גם יכול להגיע למקום שהוא חי בפיקציה על עצמו. הוא חושב את עצמו, הוא מרגיש את עצמו כמשהו גדול ונחשב, בלי שיש לו כיסוי לתחושה הזו. זה לא גדר אנושי, שיהיה אדם גדול כל כך. ובני אדם בכלל, ובפרט המנהיגים של בני האדם, גם במדיניות, גם במדע וגם בכלכלה, על פי רוב מדמים את עצמם למשהו גדול הרבה יותר ממה שהם באמת. לפני כמאתיים שנה, כאשר התחילה ה"קִדמה" לשטוף את העולם בטכנולוגיות, בגילויים, בפיתוחים ובמדע, היו אנשי המדע הנכבדים בטוחים, והם אף הסבירו זאת לכל מי שנאות לשמוע את דבריהם, שהנה, תוך זמן קצר, האדם יהיה בשליטה מלאה על כל הבעיות: על החלל, על המרחב, על הזמן, על הרפואה. גילינו את כוחנו הגדול, טכנולוגיות, המצאות. נבין הכול, נפתור הכול. מה הבעיה? חיידקים? יש אנטיביוטיקה. כל דבר אנחנו נסדר. נגיע לחלל, נכבוש, הכול בידינו. אבל מאז, החיידקים כבר צחקו הרבה, ומאז, מחקר החלל ועד חקר התולעים וכל מה שבאמצע, המדע קצת נבהל מההצהרה של עצמו ואמר: כן, אבל זה לא בדיוק מה שחשבתי, באמת זה לא בדיוק ככה, אולי זה אחרת, אולי מחרתיים, חכו, נדבר, אולי בדור הבא נפתור את הבעיות. האמת היא, שהתגלו כמה בעיות קטלניות חדשות שלא צפינו... גם ברפואה, גם בטכנולוגיה, לכל דבר שהמצאנו יש תופעות לוואי הרסניות, אבל לא נורא, נפתור גם את תופעות הלוואי האלה. יהיו אחרות? נפתור גם אותן. בינתיים ימותו כמה אנשים, לא נורא. הנה לנו, האדם אינו גדול כפי שהוא העריך את עצמו. הוא אינו פותר את הבעיות הכלכליות, אינו משתלט על הבעיות הרפואיות, אובד בשלל הבעיות האנושיות, הפסיכולוגיות והחברתיות. הוא כבר בזבז מיליארדים כדי לטוס לחלל, כדי להראות את כוחו ואת שליטתו, אבל ה'הומלסים' התרבו, המלחמות התרבו, המחלות התרבו.

"אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו גדר אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך". המשנה למלך, התמים, המחפש, רק רוצה למצוא מקום טהור, אמתי, שכדאי לחיות בשבילו. נשמה. התגלות. רוחניות. ואת מי הוא פוגש? את האנשים הגדולים של האנושות. את החכמים, את המדענים, את אנשי הרוח, את אנשי ההגות שמסבירים ויודעים הכול, ששולטים על הכול. ומה מחזיק האדם המשונה, הפיקציה הזו? הוא מחזיק אילן גדול, שביישוב אינו נמצא אילן גדול כזה. משונה. עץ, שאין בעולם עץ כזה גדול. מה הוא עושה בעץ הזה? למה הוא נושא אותו? חכמינו ז"ל אומרים במסכת אבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ואפילו רוח קלה הופכת אותו על פניו" (אבות פרק ג משנה ט). הרבה חכמה, הרבה רושם, הרבה דיבורים, הרבה הבטחות ובשורה תחתונה - אפס שורשים, אפס מעשים. כך נראית היומרה של האדם לשלוט ולשנות - להחזיק עץ גדול שאין לו שורשים והוא עקור. אבל מה עם המעשים? אפילו אלו שמדברים על רוח, על פסיכולוגיה, על פילוסופיה ודומיהם, אינם עושים אלא מדברים. האם הם עזרו למישהו להשתנות, להיות אדם טוב יותר? לא. הם רק דיברו על חשיבותו הרבה של הטוב, אבל הם עצמם המשיכו להיות רעים ולעשות מה שלבם חפץ, בשם פילוסופיה כזו או אחרת. מה עושה המחפש התמים כשהוא פוגש את איש השכל, את החכמה האנושית שמתיימרת להבין ולפתור גם בעיות רוחניות? "ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? אמר לו: אני אדם". האיש הפיקטיבי שאל את המשנה למלך מי הוא, והמשנה למלך ענה לו: אני בסך הכול בן אדם. "ותמה ואמר שזה כל כך זמן שאני במדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם". אדם? מה זה אדם? לא שמעתי על דבר שנקרא אדם. אתה בא לרופא, ופעמים רבות, מבחינתו אתה לא אדם. אם הוא רופא אוזניים, מבחינתו אתה אוזן. אם הוא רופא לב, מבחינתו אתה לב. לא מעניין אותו מה עבר עליך בחיים או מה אתה מרגיש או חושב, אתה לא אדם, אתה חולה עם בעיה, ואפשר גם לעשות עליך ניסויים, אם לא ירגישו, כי אתה צריך לשרת את הפיקציה, את האדם הגדול של האנושות, של הקדמה, של המדע. אתה בא למי שאמור לנהל לך את החיים, את המדינה ואת הכלכלה, ואתה בשבילו רק מספר, לא אדם. מספר חשבון בנק, מספר תעודת זהות, מספר אישי בצבא. מה שאתה חושב ומרגיש - אינו מעניין איש. השאלה היא רק באיזו מידה תוכל לשרת את המערכת הגדולה, את הפיקציה של האדם הגדול. אתה שייך למפלגה? ללאום? לצבא? תראה מדים, תראה שייכות. מה זה אדם? אדם זה כלום. העיקר הוא המהפכה, העיקר הוא הענקים, שאין בהם נשמה, שאיבדו את האנושיות.

אבל האמת היא, שאני בסך הכול בן אדם. כואב לי, אני מחפש, אני שואל, אני מתלבט, אני רוצה שיאהבו אותי, שיבינו אותי, אני רוצה להבין. אני לא רוצה להיות עוד מספר, עוד פועל. אני רוצה להיות אדם, להיות משהו יקר, בעל ערך אמתי, משמעותי, פנימי. אני מחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות. "אמר לו: בוודאי אינו בנמצא כלל". המשנה למלך מחפש מקום טהור, קדוש, אמתי, מקום לנשמה, מקום לאלוקים. אבל האיש הגדול אומר לו: על מה אתה מדבר? עכשיו אנחנו בונים מפעלים, מייצרים טכנולוגיות, אין דבר כזה 'נשמה'.
"ודחה אותו ואמר לו שהשיאו את דעתו בדבר שטות. כי בוודאי אינו בנמצא".
"תאמין לי, אני איש מדע, אני יודע, חקרנו, יש ספרים, יש מחקרים, מה שאתה מחפש לא קיים. יש לנו אנתרופולגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, היום אפשר לחקור את הכול. הדבר שאתה מחפש הוא משהו אבוד, הוא משהו שאינו קיים".

האנשים החכמים והגדולים, שאמורים לנהל לנו את החיים, את הכלכלה, את המדינה, אומרים שכל הדבר הזה אינו אלא שטות. תשתלב במערכת, תפסיק לחפש את עצמך ותפסיק לבלבל את הראש.
איך הגיב המשנה למלך? "השני למלכות בכה מאד ואמר: כי בוודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום. והוא דחה אותו ואמר לו: בוודאי דבר שטות אמרו לפניך. והוא אמר לו: לא, בוודאי יש!" איזה ויכוח מצחיק. "שמע לי, אני אומר לך שאין. אני אחראי על כל החיות. אני מכיר את העולם. אני בן אדם גדול, מה אתה מספר לי סיפורים שיש? על סמך מה?" והמשנה למלך עונה: "ברור לי לחלוטין שמה שאני מחפש קיים". לכולם הוא משיב את אותה תשובה: "אני יודע שישנו בוודאי". אני יודע. למה? ככה. כך חייב להיות. תהיה ענק, תעשה מה שאתה רוצה, תביא לי ספרים והוכחות, לא אכפת לי. אני יודע בתוך תוכי, שמוכרח להיות דבר אמתי ופנימי בחיים, לחיות בשבילו. כי אם החיים הם רק המשחקים האלה שלכם, לא כדאי לחיות, טוב יותר למות. לא משנה מה ענק כזה או אחר אומר.

באחד מן הסמינרים שערכנו בשבת. נכנסתי במוצאי שבת אל המטבח ושאלתי את אחד העובדים: "אפשר לדבר עם הטבח?" בא הטבח, הסתכל עלי ומיד נלחץ: "כן, מה הבעיה?" אמרתי לו: "רציתי רק להגיד לך שהאוכל היה ממש טעים". הוא חשב שאני צוחק. ארכו לו כמה שניות לקלוט שאני רציני. והוא פשוט נהיה מאושר. סוף סוף מישהו הבין שיש טבח שהכין את האוכל. לא יצורים אנונימיים הכינו אותו והגישו אותו. בני אדם עשו זאת. ופתאום מישהו ראה את זה והוא בא אליו ואמר לו: "שלום, אתה בן-אדם ועשית אוכל טוב. בתור בן-אדם, לא בתור מכונה שמכינה אוכל, ואני רואה את זה ואני מעריך את זה". אני מאמין שהאדם הזה חייך כמה שעות באותו יום. מישהו ראה אותו, מישהו שם לב שהוא קיים, לא רק שהוא קיים אלא שהוא שווה משהו, יש לו ערך.
אנשים רבים מסתכלים דרכנו, כאילו אנחנו שקופים, לא רואים אותנו, וגם אם הם רואים - הם רוצים משהו מאתנו - שניתן להם, שנקנה מהם, ואז הם נהיים נחמדים. וזה כואב לנו, זה מפריע לנו, זה מקטין אותנו. ואם כך מסתכלים עלינו ההורים שלנו, או החברים שלנו – זה כבר פוגע מאוד. אנחנו לא אומרים שום דבר, אבל בתוכנו אנחנו מתכווצים, אנחנו מקבלים את המסר שאנחנו לא קיימים, לא חשובים, לא משמעותיים. רק אם נצליח לספק את רצונם של אחרים, יאהבו אותנו, אבל לא בגלל מה שאנחנו באמת אלא בגלל מה שהם הצליחו להרוויח מאתנו. איזו השפלה! ואם בתוך כל ההשפלה הזו, מישהו אחד מאיר לי פנים באמת, רק בזכות העובדה שאני אדם, בלי שהוא יצטרך ממני משהו, הרי הוא עשה אתי חסד עצום. ואם המישהו הזה הוא ההורים שלי או מישהו קרוב אחר - הרי זה חסד גדול בכפל כפליים, לאין שיעור. באיזו קלות אנחנו יכולים להאיר את החיים של מי שלידנו, וכמה חבל ומצער שאנחנו לא עושים זאת.

"אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר 'ולבן שנים מחלב'" (כתובות קיא). אדם שנותן כוס חלב לילד רעב, עושה מעשה גדול. אומר רבי יוחנן: "אם אתה מחייך למישהו, מראה לו את השיניים הלבנות שלך, אתה עושה אתו חסד הגדול מחסדו של המשקה את חברו בחלב". כשאתה מחייך למישהו, אתה בעצם אומר לו: אתה קיים. אני רואה אותך, וקיומך משמח אותי.

פעם, בנסיעה שגרתית במונית, שיגע אותי הנהג כל הדרך. הוא ניסה לשכנע אותי שהעולם שלנו גרוע, ושהוא היה מעדיף למות. הוא סיפר לי שהחיים שלו רעים כל כך, מלאים מרירות ושהוא לא מצליח להתחתן. מובן שלא הייתה שום אפשרות לדבר אתו על שום דבר, ומובן גם, לדידו, שהקדוש ברוך הוא אשם בכול.
השתדלתי מאוד שלא להיות מושפע מהאנרגיה העכורה הזו. לשמחתי, הגיעה הנסיעה לסיומה, וכמובן, כל מה שרציתי הוא, לצאת מהמונית שלו, כמה שיותר מהר. אבל איזה יצר טוב התנפל עלי והחלטתי לעשות ניסיון משעשע. אף שהנהג הזה עיצבן אותי כל הדרך, החלטתי לעשות אתו חסד. אמרתי לו משפט, שהיה אבסורדי למדי, אחרי כל מה שעברתי אתו בדרך: "היה לי נעים מאוד להכיר אותך. השיחה בינינו הייתה כל כך קולחת". ברור היה לי, שהאבסורד זועק מדבריי, אבל הוא שמח כל כך לשמוע אותם. אף שזו הייתה שטות גמורה, מבחינת ההרגשה שלי, הוא האמין בזה. סוף סוף מישהו אמר לו שהוא אדם נחמד. לא משנה אם זה באמת קשור למציאות או לא, מישהו אמר לו את זה. לך תדע איך זה ישפיע עליו בחיים.

כל אחד מאתנו רוצה שיאהבו אותו, שיחייכו אליו, שיאמינו בו, שיגידו לו 'אתה מתוק', 'אתה מיוחד', 'אתה חכם', אף אם זה לא נכון, כי בתוך תוכו הוא באמת רוצה להיות כזה, ואם מישהו יאמין בו, הוא גם יהיה כזה.

פעם שמעתי סיפור. אינני יודע אם הוא נכון, אבל העיקרון שמתגלה בו ודאי נכון: בבית יתומים ביפן חילקו את התינוקות לשתי קבוצות. שתי הקבוצות קיבלו אוכל וכן את כל הצרכים הגשמיים שלהם. אבל רק קבוצה אחת קיבלה חום ואהבה מן המטפלות, ואילו הקבוצה השנייה הוזנחה מבחינה רגשית. המטפלות אפילו לא נגעו בתינוקות של הקבוצה השנייה, מעבר למינימום ההכרחי. לאחר תקופה לא ארוכה, גילו שרוב התינוקות של הקבוצה השנייה מתו, אף שמבחינה פיזית לא חסר להם דבר. הניסוי הזה מלמד, שאדם יכול אפילו למות מזה שאין לו אהבה.

השאלה הגדולה והמטרידה בנוגע לאהבה היא: למה רק כשזה בא מבחוץ אני משתכנע? וגם אז רק בקושי? האם זה מוכרח להיות כך? אם אנשים יעשו לי פרצוף חמוץ אני אתחיל לקמול, ואם יחייכו אלי ויאמרו לי שאני מתוק אתחיל לצהול?
כאשר הנביא מיכה מתאר את מעמדם של עם ישראל באחרית הימים, הוא כותב כך: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (מיכה ה ו). אומר הנביא: יבוא זמן, שבו נגיע למצב תודעה כה גבוה, עד שלא נזדקק לאישור של שום אדם. ואם מצב הגאולה המקווה כולל גם את המצב שבו לא נזדקק לבני אדם ולאישורם, מסתבר שזו בעיה שצריך להתרפא ממנה. אין הכרח שהמצב יהיה כזה. זהו אחד הספיחים של הגלות.

כאשר אנחנו חוקרים את מושג האהבה בדברי חכמינו ז"ל, אנחנו רואים שיש באהבה שני צדדים. כאשר דוד המלך חוזר מהקרב שבו הוא מכניע את גלית, הוא ניצב בפני שאול ופמלייתו. אומץ הלב של דוד מעורר את התפעלותו של שאול. גם יהונתן בן שאול נוכח במעמד הזה, וגם הוא מתרגש מדוד, אבל התפעלותו מולידה בלבו אהבה מיוחדת מאוד. "ויהי בכלותו לדבר אל שאול", כאשר סיים דוד לספר לשאול את הקורות אותו, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א). המלבי"ם מסביר את הפסוק כך: "רוצה לומר, שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב". מדברי המלבי"ם אנחנו לומדים שיש שני סוגי אהבה. יש אהבה שנקראת 'אהבת הערב והמועיל' ויש אהבה שנקראת 'אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב'. גם בדברי חכמינו ז"ל אנחנו רואים את החלוקה הזאת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר - בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (מסכת אבות פרק ה משנה טז).
ודאי אתם מכירים את השאלה: האם דייג אוהב דגים? התשובה היא: לא. הוא לא אוהב אותם. הוא אוהב את עצמו אוכל אותם. רוב הדברים שאדם אומר עליהם 'אני אוהב את זה', אינם דברים שהוא אוהב באמת, אלא כוונתו לומר: 'זה ערב לי, זה מועיל לי. אני נהנה מזה ואני רוצה את זה. אני אוהב את עצמי על ידי הדבר הזה'. זה נקרא 'אהבה התלויה בדבר'. אהבה התלויה בכך שאני אקבל מזה איזו שהיא הנאה או תועלת. ברגע שאפסיק לקבל מזה הנאה או תועלת, אני כבר לא אוהב את זה. ידוע לנו היטב איך בעולמנו, אהבות סוערות פוסקות ברגע. איך זה נפסק? זה פשוט כבר לא מעניין אותי, זה כבר לא מה שהיה. אני כבר לא נהנה מזה, עכשיו אני רוצה שזה ייעלם.
למה אדם מתקשה להאמין למי שאומר לו: 'אני אוהב אותך'? כי הוא חושש שזו אהבה התלויה בדבר. אתה אוהב אותי כי אתה צריך ממני משהו. אתה אוהב את עצמך, לא אותי. ולכן למה שאני אאמין שאני שווה משהו? עכשיו אני שווה בשבילך. אתה אוהב אותי, אתה מחבב אותי, אתה מעניק לי, כי אתה רוצה לקבל משהו, זה בסך הכול אגו ולא יותר מזה. ברגע שאדם מזהה, שמי שאוהב אותו רוצה להרוויח ממנו משהו, הוא כבר לא מאמין, כי הוא יודע שתוך שנייה זה יכול להתפוגג, ולמה לו להאמין במשהו שהוא בעצם שקר? את סוג האהבה הזה אנחנו מכירים, לצערנו, היטב, אבל החידוש של התורה הוא, שיש גם סוג אחר של אהבה. 'אהבה שאינה תלויה בדבר', 'אהבת הטוב את הטוב'.
התורה מספרת לנו על יעקב שרוצה להינשא לרחל. לבן אביה אומר לו, שלשם כך הוא צריך לעבוד שבע שנים. שבע שנים הן זמן ארוך מאוד. מי יכול לעמוד בתנאי, כמו: אתה רוצה להתחתן עם הבת שלי? אין בעיה, רק חכה אלפיים יום. מי שרוצה להתחתן, הרי רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר. אפילו יום אחד קשה לו לחכות. ומה כתוב על יעקב? "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט כ).
לפי המציאות שאנחנו מכירים, צריך היה להיות כתוב, שכל יום נחשב בעיניו כשבע שנים, אבל לא כך מספרת התורה, אלא שאצל יעקב נחשבו שבע השנים לכמה ימים. איך זה ייתכן? מדייקים המפרשים במילות הפסוק המסבירות את הדבר: "באהבתו אותה". אותה ולא את עצמו. מי שאוהב את עצמו, אין לו כוח לחכות לקבלת מבוקשו, אין לו סבלנות. אבל יעקב אוהב אותה, לא את עצמו, ולכן יש לו סבלנות לחכות אפילו שבע שנים. "אהבת הטוב את הטוב". אני לא מקבל ממך שום דבר, ואני אוהב אותך. אין פה מועיל ואין פה ערב, אבל אני אוהב אותך. מי מכיר דבר כזה? מצד אחד אנחנו לא מכירים אהבה ברמה כזאת, אבל מצד שני אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בדיוק כך. "תאהב אותי כמו שאני, בלי תנאים", אנחנו מבקשים. לפעמים בוחנים בני זוג זה את זה כדי לבדוק עד כמה בן הזוג אכן אוהב אותם. מרגיזים אותו, עושים דברים שהוא אינו אוהב, ואם הוא ממשיך לאהוב, סימן שהוא אוהב באמת. יש ממש במבחן הזה. אם אתה ממשיך לאהוב אותי על אף שקשה לך אתי, אתה באמת אוהב אותי. אבל היכן מוצאים היום אהבה כזו?

שני סוגי אהבה אלו קיימים גם באהבתנו אל הקדוש ברוך הוא. יש בתורה מצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך" - מצווה לאהוב את ה'. שואל הרמב"ם : איך אפשר לצוות על אדם לאהוב מישהו? איך אפשר לצוות על הלב: אהב! אם אני רוצה שתאהבו מישהו אני צריך להכיר לכם אותו, לציין בפניכם את המעלות הטובות שלו. כשתראו כמה הוא מיטיב לכם, ממילא תאהבו אותו. ולכן, כשאומרים לי לאהוב את ה', אומרים לי בעצם להכיר את ה'. מי יכול לומר שהוא אוהב את ה'? מי שמרגיש שה' ערב לו, שה' מועיל לו. ברגע שהאדם מזהה את הטובות ואת החסדים שה' עושה לו, הרי הוא אוהב את המועיל, וברגע שהוא זוכה להרגשה של אמונה בבורא וקרבה אליו, הוא מרגיש את הרגשת הערב. הלוואי שנזכה כולנו לזה, אבל עדיין, מדובר באהבה שתלויה בדבר, כלומר בכך שהקדוש ברוך הוא מועיל לי. כיצד מכירים בכך? כאשר האמונה מביאה חלילה מרירות ולא ערבות, ואז "בטל דבר - בטלה אהבה", האדם חש שהוא כבר לא מרוויח כלום מהקשר עם ה', והוא מתרחק ממנו.
יש גם דרגה של אהבה עצומה, ללא תנאי, שכל יהודי מסוגל לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשמור לו אמונים, גם כאשר הדברים אינם מתנהלים לפי רצונו, גם כאשר הוא אינו מרגיש שהקשר ערב או מועיל, וזו בוודאי אהבה שאינה בטלה לעולם. הלוואי שנזכה כולנו לאהוב את ה', כך או כך, לפחות להתחיל לאהוב אותו, להודות לו על הערב והמועיל, ובחסדי שמים נזכה לעלות מזה גם לאהבה הגבוהה יותר, אהבה ללא תנאי.

רבי נתן מסביר ב'ליקוטי הלכות', שהקושי שלנו להעניק אהבה לזולתנו נעוץ בכך שאנחנו לא חשים אהובים, ולא רק שאנו חשים בלתי אהובים בעיני בני אדם, אנחנו מרגישים לא אהובים גם בעיני הקדוש ברוך הוא. התורה כותבת: "ואהבת לרעך כמוך", ופירוש הכתוב הוא, שאם אני אוהב את עצמי, אם אני חש אהוב, אני מסוגל לאהוב את זולתי. אם אדם קם בבוקר וחיוך על שפתיו, כל העולם מחייך אליו, אבל אם הוא קם בפרצוף חמוץ, ו'על הבוקר' הוא שונא את כולם, הרי כשמישהו מדבר אתו הוא מיד מתחיל לשנוא אותו, אף שהאדם לא עשה לו שום עוול. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט). כשם שהמים משקפים את פני המביט בהם, משקפים בני האדם סביבנו את צורת ההסתכלות שלנו כלפיהם. אם אנחנו אוהבים - הם אוהבים, אם אנחנו חמוצים - הם חמוצים.