אני לא ראוי

אם ננסח את שאלתך באופן אחר היא תהיה: איך אני יכול לדבר עם ה' כאשר חטאתי לפניו? הרי זו חוצפה.

והתשובה:
למרות גדולתו האין סופית הבטיח לנו בוראנו שתמיד ישמע את תפילת עמו, כמו שכתוב : "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד' פסוק ז') וכן מובא בתהילים: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמ"ה פסוק י"ח). והלא כך אנו מברכים אותו בנוסח שתקנו לנו חז"ל: "כי אתה שומע תפילת כל פה". כל פה, מכל אדם, בכל דרגא. לא משנה מה עבר ומה עשה.

נכון שזה "חוצפה", ואיך אפשר להעיז פנים ולפנות אל מי שפגענו בכבודו? אבל הקדוש ברוך הוא עצמו אומר לנו ש"חוצפה" כזו הוא רוצה. כמו אבא, שלמרות שילדו עשה נגד רצונו, הוא מצפה לו שיבוא ויתפייס איתו, עשה מה שעשה.
וכך מבאר עקרון יסודי זה רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (הלכות בשר בחלב ד' סעיף ד'): "כי אלו השני מידות עזות ובושת הם שני הפכים, אבל שניהם צריכים אל הקדושה מאד. אך צריכין ליזהר מאד להשתמש עם כל מידה ומידה במקומה הראוי, אבל לא להיפך חס ושלום. ומי שפוגם בהם ומהפך הסדר, שמשתמש בעזות במקום שצריכין בושה או שמתבייש במקום שצריכין עזות, הוא מקלקל בזה מאד. ועל ידי זה עיקר ההתרחקות מהשם שיתברך.

כי באמת צריך שיהיה להאדם מידת הבושת דקדושה, דהיינו להתבייש מאד מהשם יתברך מלעבור על רצונו, חס ושלום, אפילו כחוט השערה. ומי שזוכה לבושה הזאת, שמתבייש מהשם יתברך, על ידי זה מתחזקת נשמתו בעזות גדול וזוכה להתפלל לשם יתברך.
אבל כשצריך להתפלל או לעסוק בעבודת ה' אזי צריך שיהיה לו עזות גדול דקדושה בכל הבחינות הן כנגד בני העולם שלא יתבייש מפני המלעיגים ולא יתבטל, חס ושלום, מפני הליצנות של העזי פנים שבדור. וכן אפילו כנגד השם יתברך בעצמו צריך שיהיה לו עזות גדול, כי אף על פי שבוודאי צריכין להתבייש לפני השם יתברך אפילו לעשות מצווה, וצריך שידע בנפשו שאינו ראוי לעשות מצווה ולהתפלל לפני השם יתברך, אף על פי כן אסור לאדם שיהיה נשאר בזה, חס ושלום, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעזות גדול מאד ולומר: אף על פי שאיני כדאי להתפלל לפניך, ומי אנכי שאזכה להתפלל לפניך, אף על פי כן בחסדך הגדול אני בוטח שאתה שומע תפלת כל פה ואני מעיז פני נגדך לבקש ממך כל מה שאני צריך".

ועוד כתב רבי נתן בעניין זה בהרחבה יתרה: "כי באמת בקדושה צריך שיהיה להאדם עזות אפילו נגד השם יתברך בעצמו. כי אף על פי שיודע בעצמו מה שחטא ומרד כנגד השם יתברך, אף על פי כן, אם מתבייש אחר כך לבקש את השם יתברך שיקרבהו לעבודתו ומתבייש לעסוק בעבודתו יתברך מחמת ריבוי עוונותיו, אין זה בושת דקדושה. אדרבה, זה עיקר בושת הסיטרא אחרא, שמחליש דעתו כדי לרחקו מהם שיתברך לגמרי.

כי עיקר הבושת דקדושה צריך שיהיה להאדם קודם החטא, שיהיה לו בושה גדולה מלפני השם יתברך כמו מלפני בשר ודם ממש, שלא יעבור שום עבירה ואפילו שלא לעשות שום דבר כנגד רצונו יתברך. אבל אחר כך כשכבר התגרה עליו היצר חס ושלום והכשילו במה שהכשילו, צריך אחר כך לסלק הבושה מעל פניו, ויעיז פניו נגד השם יתברך לומר: אף על פי שעשיתי מה שעשיתי ובושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, אף על פי כן אני מעיז פני נגדך ומבקש ממך שתקרבני אליך גם עתה. ואפילו אם היה כך כמה פעמים, חס ושלום, אסור ליפול בדעתו לעולם, רק להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש כל עוד נשמתו בו. וזה עיקר עזות דקדושה שלא יהיה נחלש דעתו ממה שהיה בימים שעברו, רק ישכח בכל פעם כל מה שעבר ויתחיל בכל פעם מחדש" (הלכות תולעים ד' סעיף י')