אני חושבת שאם לא היה את כל אותם אנשים, הייתי הבנ"א הכי מאושר בעולם! כי

שלום לך...
אז קודם כל לפי המיילים שרצים כאן, אני רק אגיד לך שאת לא לבד.
לא תאמיני כמה מכתבים קבלנו של בנות בטווח הגילאים שלך שמרגישות בדיוק כמוך.
הם יכולות להיות מדהימות,באמת.
עם אישיות קורנת,לב ענק וחכמת חיים,אבל שורה התחתונה גם הם לא יודעות
איך מכבים לעזאזל את הפליפר העצבני הזה, שלא מפסיק לרצד להם מעל הראש:
זהירות רווקה!
ואז הם בכלל נראות טוב,כי מה זאת אומרת,הנה,באמת היה להם פתיל במפגש
המשפחתי האחרון לעצור ולהקשיב לכל הבדיחה ו...טוב, למרות שזה נשמע הזוי משהו,
אבל השמועות מספרות שאפילו ראו איזה צללית של חיוך מהוסס שנמרחה לה בזוית
פניהם.
פשש...אח! מה רבו מעשיך ה', איזה אמונה! איזה כוחות נפש!
בגיל הזה והיא עוד מתפקדת בכוחות עצמה.
האמת שבהתחלה זה לא היה כל כך פשוט.
הדודות הפולניות, אלו שמאריכות ימים כי גם מלאך המוות לא נוגע בהם אלא
עם מקל,לא הפסיקו לשאול את אמא שלה, אם היא, אפעס,נו,רוצה
לעבור לדיור מוגן.
לא בריא לבחורה בגיל כזה להישאר לבד ושם...שם ידאגו לה כבר...
אבל אחרי שאמא שלה הודתה לנשמה הטובה באמת מכל הלב, והוסיפה כבדרך אגב
שזה מדהים איך הענק המזוייף שתלוי לה על הצוואר נראה ממש אמיתי ושמדהים
איזה מציאות אפשר למצוא ב'מחנה יהודה', ההצעות מצד הדודה נפסקו.
עכשיו,אני חושב שאת באמת צריכה להבין עד כמה במקרה שלך המשפט:
'להתעצבן ,הכוונה להעניש את עצמך על טמטום של אחרים' הוא נכון.
כי אם אני אשאל אותך מה באמת מחרפן אותך בכל הסיפור הזה,מה הדבר שתכל'ס
הכי מציק לך, מה היית עונה לי?
'יאללה, שירדו לי כבר מהווריד, הם באמת לא מבינים שגם ככה קשה לי?'
אז זהו, שלא!
את באמת רוצה להגיד לי שאם תינוק קטן ופשוש עם פנים של מלאך היה באמצע
האוכל בא אלייך, מסתכל עלייך אוכלת בעיניים התמימות שלו ופולט לעברך,
בקול קטיפתי:
'גע גע...עוגי...' היית מתעצבת או נכנסת בגלל זה לסרטים?
לא, נו מה אני נראת לך, איך אפשר בכלל לכעוס עליו?
אבל רגע, מה הוא נתקע לך באמצע החיים ומפריע לך לאכול?
אלא מה, הערה שלו הגיע מהמקום הכי מתוק וחמוד שיש בעולם,בטח ובטח שלא
ממקום רע.
למה הוא לא יודע שזה לא מנומס?
כי פשוט אין לו את זה.אין לו עדיין את המודעות.
אז ככה גם כאן,כל השאלות האלו והערות על המזל,באות ממקום תמים וטוב.
נכון, יש הבדל ביו תינוק קטן לנשים מבוגרות ומהם את מצפה לרגישות מינימלית
אבל בשורה התחתונה:
מסתבר שגם להם אין את זה!
למה? זה בכלל לא חשוב עכשיו, מה כן חשוב?
שתדעי שזה לא מגיע ממקום רע ומציק אלא יותר מחוסר מודעות,ובלי קשר על
הדרך, יש לך הזדמנות באמת גדולה לעורר קצת את מידת הרחמים ומתי תדוני לכף
זכות אם לא במקרים האלו, שאת יודעת שמצד האמת, אין דבר יותר קל מאשר
להתפתות ולהתרגש מהמקרים האלו.
עכשיו אני אגיד לך עוד משהו, כל מה שאת חושבת ובטוחה שהשכנים והחברות של
אמא שלך חושבות עלייך, באיזשהוא מקום קשור אלייך ורק אלייך, ואין להם שום קשר
אליהם.
אחד המשפטים היותר נחמדים ששמעתי אומר שהאדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא
והוא לא מה שאחרים חושבים שהוא
האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא.
ואין לך מושג כמה שזה נכון.
אם כל הדרך לאירוע משפחתי את לא מפסיקה להריץ לך בראש פסיטבל סרטי אימה
ומדע בדיוני על 'בטח איך שאני אכנס אלף ואחד זוגות עיניים ישפדו אותי
במבטים שלהם'
ו'היה, שוב פעם הם הולכות לנשנש אותי בשיחות סלון האלו', אז ברור שזה מה שתרגישי.
כי מצד האמת אנחנו יודעים שכמה מבאס שזה נשמע, רק הקב"ה יודע מה הולך
בראש של כל אחד ואחד ועל בדיוק נאמר כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה
ללבב" (שמואל_א טז,ז)
אין לנו מושג מה חושבים עלינו ושחושבים על זה זה אחד מהחסדים היותר
גדולים שהקב"ה הביא לנו.
אז בפעם הבאה שאת הולכת לאירוע,רגע לפני שאת נכנסת,תמששי לך את העיניים
ותדאגי שהמשקפיים עם העדשות השחורות לא יהיו עלייך.
הרבה יותר קל לנו, להפיל את ההרגשות שלנו על הסביבה, חברים,התוכי ומי לא
הרבה יותר מחייב ומלחיץ כשהדברים תלויים בנו,אבל מה לעשות שברוב המקרים
אנחנו משחקים נגד עצמנו.
את גם לא צריכה להתחיל ולנתח את המצב רוח של החברות שלך, כל אחת והעולם
שלה,כל אחת וכוחות הנפש שלה.
מה עוד, וכבודם של דודות פולניות ושאר נשמות טובות שחיות את החיים שלהם
באמצעות חיים של מישהו אחר כמה עצוב ופתטי שזה נשמע,אבל את מי זה מעניין
בדיוק מה הם חושבות?
הרב תהילה מספר שהוא ראה פעם נערה צעירה בתחנה המרכזית בת"א, עומדת באמצע
החיים ומתפללת כאילו אין מחר.
כולנו היינו במצבים האלו,ואנחנו יודעים למרות שאנחנו לא אוהבים להודות
בזה, שזה די מפדח...
נכון, אנחנו מאמינים בקב"ה והכול אמת, אבל נו...הם מסתכלים וזה...לא
נעים, להתחיל ולהתנועע ככה,כאילו שאנחנו בשטיבעלך של איצקוביץ'.
והיא, הנערה הצדיקה הזו,באמת לא ספרה אף אחד.
אחרי התפילה הוא אמר שהוא בא אליה, ושאל די מופתע:
'תגידי, באמת לא הזיז לך שכל כך הרבה אנשים, מאות אנשים הסתכלו אלייך?'
היא ענתה לו:
'כשאני מדברת עם הקב"ה, אז באמת שכולם מבחינתי אפסים.
ואפס, ועוד אפס ועוד אפס שווה בסוף....אפס.'
תזכרי שאנחנו לא מתחתנים בשביל להתחתן אלא אנחנו מתחתנים בשביל להתקרב לקב"ה!
זה שאת עכשיו מרגישה באיזשהוא מקום חיסרון, ברור שזה הדבר הכי בריא בעולם
כי אם היית כותבת לי שאת בסדר גמור ויש לך את העבודה שלך ומבחינתך זה
באמת סבבה,אז הייתי אומר לך שאת צריכה לדאוג
אבל מצד שני,זה לא שאת עכשיו בתפקיד הרווקה. זה לא האישו בכלל.
מה כן האישו, מה כן אמור להעסיק את המחשבה שלך?
איך אני מתקרבת עכשיו לקב"ה.
וזה לא קשור לפלסף של דברים גבוהים אלא למשחק פשוט של אינטרסים!
לא הזמן או הדרך מפחידים אותנו אלא החוסר ידיעה
אם הקב"ה היה בא ואומר לנו בעצמו:
'זה בסדר, כבר סגרתי לך וורט, בעוד כך וכך חודשים'
באמת שלא היה איכפת לך כלום.
הגיע הזמן שבאמת תחיי את הידיעה הזו שזה לא שאלה של 'אם' אלא שאלה של 'מתי'
והזמן הזה של הבינתיים, שווה באמת זהב.
אולי נראה לך שהשתגעתי אבל את עוד הולכת להתגעגע אליו.
לרגעים האלו שאת יושבת עם עצמך לבד ופתאום זה נופל לך:
'וואלה, באמת אין לי אף אחד בעולם שיכול להבין אותי...'
ואם זה לא מערה אז אני לא יודע מה כן
ואז, את פותחת תהילים, ומרגישה איך האותיות מתחילות לנשום ולקבל חיות ונשמה:
'משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה'
'חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי,ונפשי נבהלה מאוד ואתה ה' עד מתי'.
ואם חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו את ליבם
לאביהם שבשמים" לך,ללב הנשבר שלך, זה בא טבעי.
את כבר שם.
את מרגישה שאת טובעת בתוך הבדידות שלך, רוצה להתקשר לחברה שהתחתנה רק
לפני שנתיים והבטיחה לך, שלה, לה זה לא יקרה ואין מצב בעולם שהיא תשכח
אותך!
אבל שומעת את בעלה שאומר לך שהיא הלכה לישון, וברקע נדמה לך ששמעת את הקול שלה.
אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה.
ואז את מבינה שמה לעשות, אבל כנראה שבאמת בסופו של דבר נשארת לבד.
ומרגישה בבחינת 'ממעמקים' ,
ריבונו של עולם אתה חייב לענות לי למה באמת שאין לי מישהו אחר עכשיו
אני פשוט חייבת אותך!
ובזה הרגע,הרטבת עם הדמעות שלך את הטיט שממנו הרבה יותר מהר ממה שנדמה
לך, תבני בעזרת ה' עם בעלך את הבית מקדש שלך...
זה גם הזמן להתחיל ולשקוע קצת יותר(ואני לא אומר שאת לא עושה את זה)
בעולם המופלא של התפילה.
אמונה וביטחון הם ערובה לחיים שלווים, אבל אנחנו צריכים לתת והרבה בשביל
לקנות אותם.
כל העניין של פסוקי דזימרא שמדברים על זה שהקב"ה שליט בעולמו,כל ברכות
השחר שלמדים אותנו להעריך ולא לקחת כמובן מאליו דברים שאנחנו חושבים אותם
לכאלו.
תקחי גם את המשפט הכול כך חזק שכתב הרמב"ן בפרשת בא ותנסי כמה שיותר
להשיב אותו אל הלב:
"שאין לאדם חלק בתורת ה', עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם ניסים.
אין בהם טבע ומנהגו של עולם!"
ואני מבטיח לך שברגע שתתחילי לנשום ולו במעט את המשפט הזה,פתאום תגלי
שהחיים שלך גם עכשיו, הרבה יותר מאושרים ושמחים ממה שבכלל חלמת לפרגן
לעצמך!


בשורות טובות ושמחה אמיתית,
שבת שלום

אבינעם

Avinom811@gmail.com