אנחנו בהפסקה בקשר, ואני מאד מתגעגעת ומאד פוחדת

חברה יקרה!
נתחיל מהסוף- אין לי מילים להביע עד כמה שאני רוצה לחזק אותך שלא תשארי ח"ו עצובה עוד! את יודעת, ר' נחמן אמר את האמרה המוכרת "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל!"- אז שמעתי פעם דיוק על הדברים- שהוא לא אמר שלא יפחד, אלא שלא יתפחד- כלומר שלא יפחיד את עצמו! אני רוצה לחזק את האמונה הגדולה שלך, שאני קוראת מבין השורות שכבר קיימת אצלך, ובעז"ה באמת הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר!
ונחזור להתחלה- אמרת בדברייך שאינך מיואשת, אלא פשוט נסגרת בבועה,עם הזיכרונות. באמת, כאשר נגמרת תקופה ומתחילה תקופה חדשה, לפעמים יש לנו נטייה להיסחף אל הזיכרונות מאותו פרק זמן, ומתוך הגעגועים למה שהיה, אנחנו לפעמים מתעמקים בחוסר, במה שאין כעת והיה קודם. נראה לי שזה קורה לנו כי באמת זה כואב, ואם זו מעין פרידה, גם אם זמנית או חלקית, מאדם יקר לליבנו (וזה יכול להיות גם מצבים אחרים כמו חברה שטסה לשליחות לחו"ל לדוגמא) , זה באמת כאב עצום. דבר נוסף הוא שרוב בני האדם לא אוהבים שינויים. לעיתים קרובות יעדיפו להישאר במציאות שקשה להם ולא טוב להם בה, מאשר ללכת ולעבור למקום אחר, שבו אין הם בטוחים מה יהיה, חוסר הידיעה קשה עד מאוד. בוודאי שאדם לא יאהב שינוי ממצב שהיה לו בו טוב, למצב שהוא איננו יודע מה יהיה בו... גדלה בנו ההרגשה שמה שהיה טוב נגמר עכשיו עכשיוד, ואנחנו עוברים למציאות חדשה, שאיננו רגילים אליה, ואנחנו לא יודעים איך בכלל אפשר למלא את אותו חלל. אבל, גודלו של החלל איננו מוכתב מבחוץ. יש אפשרות לקבוע את גודלו, אופיו, מיקומו ודרך השפעתו...
אז באמת, כמו שאמרת כמה וכמה פעמים- קודם כל חייבים להאמין שאפשר! ולהתפלל לקב"ה שיתן לנו כוחות לעבור כל תקופה. ואם נרצה מספיק, בעז"ה גם נצליח. צריך להגיד את זה לעצמנו, לבקש מחברות שיגידו לנו את זה כל הזמן. לכתוב את זה בכל יומן או לוח מודעות. כי הרי אמונה זה מלשון אימון- צריך להתאמן גם על זה. טוב, אבל, מה? במה להאמין? מה נצליח לעשות? להחזיר את הגלגל לאחור? הרי לא תמיד זה אפשרי... (כמובן, שיש דברים שדורשים שינוי שבהחלט אפשרי לנו לבצע, ואז עלינו לקום ולעשות מעשה כלפי חוץ). אני חושבת שמה שצריך בעצם להשקיע בו את המאמצים בתקופה הזו, היא בדבר שבו אנו יכולים לשלוט תמיד- שזה כל מה שמתחולל בתוכנו....
אם נתבונן בעצמנו רגע, ונסתכל מה בעצם עשה אותנו למי שאנחנו עכשיו- הרי זה אותו מסלול חיים שבו צעדנו עד כה, החוויות שחוינו, האנשים שפגשנו בדרך- מי מהם שהשפיע עלינו יותר ומי פחות, המשפחה החברים, הבחירות שעשינו בתקופות שונות, ידע שצברנו, רגשות שחשנו- עצב, שמחה, כאב,כעס... כל הדברים הללו נבנו זה על גבי זה, ויחד, השלימו את התמונה, שאותה אנחנו רואים במראה היום. והחוויות שאעבור היום, יבנו את הבבואה שאראה מחר... יום אחד לא יכול לבוא לפני היום שקדם לו, כי אז עוד לא נהיה מוכנים. כל יום מגיע בדיוק בזמן, ויש לנו כלים לעבור בדיוק את אותו יום. אנחנו כבר צריכים למצוא איך להשתמש בכלים שיש לנו. ולמחר, יהיו לנו כלים חדשים- שבזכות היום- יהיו משוכללים יותר, ונוכל להשתמש בהם בתבונה רבה יותר.
כתבת שאת מפחדת לשכוח אותו. אני מניחה שאת מפחדת אולי לשקוע בשגרה, או שיתקיים בך "רחוק מהעין רחוק מהלב". מצד שני, אני מרגישה שאת גם מפחדת להמשיך ולפחד לשכוח אותו. את כל הזמן במתח מזה, שאת מנסה פשוט לחיות מחדש את הקשר שלכם, את החוויות שהיו לכם. אז את שומעת שירים שמזכירים לך אותו, ואוחזת חזק במתנה שקיבלת ממנו. אבל התוצאה של הפעולות הללו שאת עושה, היא בדיוק מה שאת מתארת- העצב, וההתכנסות פנימה, ובעצם, החטאת המטרה שלשמה החלטתם את אותה החלטה. כי באיזשהו מקום, במקום להמשיך ליום הבא, את מחזיקה חזק בשוליי גלימתו של היום שעבר, והוא רוצה כבר ללכת, אז כשאת מושכת את החבל, את מרגישה צריבות בידיים...
נדמה לי שבשביל לצאת בצורה נכונה מהמעגל הזה שתיארת, ובעצם, ליצור לעצמנו מציאות חיים חדשה שתיבנה על גבי התקופה שקדמה לה ומבלי למחוק או לשכוח אותה ח"ו, תקופה שגם יהיה לנו בה טוב ונוכל אפילו לשמוח- צריך פשוט לאכסן את החוויות, שעד עכשיו היו שגרת חיינו, ולהפוך אותם לזיכרונות בונים ומשמחים. בעצם, צריך "לשנות פאזה" – חלק מהדברים שעד עכשיו היו חלק מהחיים, ממש עשיתי וחוויתי אותם, עכשיו הופכים למשהו בראשי- זיכרון. יש תקופות בחיים שבהן בזמן קצר אנחנו מספיקים לחוות המון חוויות, וכולן משמעותיות ובונות בתוכנו קומות רבות בנפש, כי כל רגע ורגע משמעותי. לעומתן יש תקופות אחרות, ארוכות, ובתוכן היו רק כמה נקודות אבן דרך שאנחנו יכולים להצביע עליהן. יש תקופות שבעצם אנחנו כבר לא זוכרים אירועים ספציפיים, אבל הרושם העמוק שנוצר אצלנו בנשמה ובנפש, עדיין מורגש ואולי לא נוכל לבטא במילים מה קיבלנו מאותה תקופה, אבל נוכל להרגיש את התחושה המרוממת אליה הגענו בזכותה, ובזכות האנשים שהיו איתנו במהלכה.
והעיקר בכל זה- הוא להסתכל על העבר כמקפצה שהביאה אותנו לפה , ולתת לעצמנו פשוט להמשיך מאותה נקודה שהחוויות הביאו אותנו עד לפה, ולחיות את מסלול החיים בו אנו נמצאים (שגם בדרך כלל בחרנו בו), להתקדם ולצמוח. ליצור ולחיות חוויות חדשות, במציאות חדשה, לא לפחד ליהנות פן חלילה נשכח את המציאות הקודמת שבה היה לנו שמח, ואיך יכול להיות שאהיה שוב שמחה. להרשות לעצמי ליהנות דווקא מתוך אותה שמחה שהיתה לי קודם, ובזכותה, אני עכשיו שמחה פי כמה. גם על עצם העובדה שהיתה לי תקופה כל כך נפלאה, ואני כל כך אסירת תודה על כך, וכמובן מקווה שאולי יהיה לה המשך בעתיד, ושאפילו יבואו תקופות יפות יותר. כי הרי יש מצב שחלק ממה שהיה עד עכשיו אולי יחזור על עצמו, אולי אפילו ישדרג את עצמו, ואולי בכלל יופיע בצורה אחרת לגמרי. בכל מקרה, אם נצליח לשמר את החוויות בתור זיכרונות בונים, נוכל לקבל את המציאות החדשה, ובתוכה אולי גם נגלה את התקופה הישנה אליה אנחנו מתגעגעים. וכן, מותר גם להתגעגע, אבל לא געגעו משתק, אלא געגוע בונה, שמדרבן אותנו להמשיך ולצעוד, להמשיך ולבנות.
אז איך עושים את זה? נראה לי שצריך לעבור על מה שזוכרים, חוויה אחת אחרי השנייה, ולספר לעצמנו מה הייתה החוויה, באיזו נקודה בנפש היא נגעה לנו, מה היה כל כך מיוחד בה שאנחנו זוכרים אותה גם היום, וחשוב מאוד גם- מה צמחנו ממנה, איזה חלק בה ישאר סתם בתור נוסטלגיה, רגע שהיה טוב פעם, ומה השפיע על האישיות שלנו, על קידום המציאות שבה חיינו, ובעצם פשוט גם על איך ומי שאנחנו עכשיו. זה תהליך ארוך, שלוקח זמן, בעיקר אם יש הרבה חוויות. ולאט לאט, גם הזמן יעשה את שלו. וכאשר תהיה לנו הקומה הזו בבניין, נוכל להמשיך ולבנות עליה עוד קומה. אצלך, בעצם תגיעי לאפשרות לפתח ולבנות את עצמך (ואולי זה בעצם כבר יקרה במקביל לשלב הקודם), ותמשיכי להתפתח ולצמוח, ולעשות חיל בכל אשר תלכי. מעבר לכך, לאחר מכן הרי בעז"ה מדובר אצלכם על חזרה מחודשת לקשר- אז בעז"ה תגיעו אליו כאנשים בוגרים ומלאים יותר, ומתוך כך לדעתי תוכלו להגיע להקמת בית עם יסודות איתנים, שהעבר הוא הבסיס שלו, והשאיפות לעתיד הם מה שירימו אותו עוד יותר כלפי מעלה. כמו שאומרים זכותו של עם ישראל- שעם שלא זוכר את עברו, אין לו עתיד. ולנו, ב"ה יש עבר מפואר, אז כדאי שנלמד גם מכלל ישראל גם לחיינו.
אמנם אמרנו שיש מצבים בהם לא צריך רק לפעול בתוכנו, אלא גם לפעול כלפי חוץ ,ולכן בנוסף לנאמר, רציתי להעלות כמה נקודות למחשבה-
לא הגדרתם זמן סיום להפסקה. דבר זה נדמה לי גם כן מקשה עלייך ביותר. אולי כדאי לחשוב על זה שוב. דבר אחר-במידה והקשר שלכם כבר בשל מאוד, ואתם רואים עצמכם לא רחוקים מאוד מהחלטה על חתונה, יכול להיות, שגם ללא "הפסקה" חדה, תוכלו להמשיך להיות בקשר, והקשר יתקדם לו לאט יותר ממה שהיה עד עכשיו. הסיבה לכך היא העיסוקים החדשים שלכם- בישיבה יש סדרים ארוכים עד חצות הלילה, ובשירות הלאומי עם ישראל זקוק לך מאי פעם, ומכירים עוד חברות ויוצאים לבלות... "חוסר הזמן" הזה, עם כל כמה שהגעגועים לא עוזבים, יכול לעכב מעט את ההתפתחות שלא תהיה מהירה מדי, וכך תוכלו להמשיך לבנות את הקשר עד שתהיו בשלים מכל הבחינות לחתונה. מן הצד השני, אני חושבת שאולי כדאי גם לשקול שוב את משמעות ההפסקה, כי לעיתים אחרי שאנשים מתפתחים ומשתנים, גם רצונותיהם משתנים,ואולי יקרה מצב שכבר לא תתאימו זה לזו. זו יכולה להיות אכזבה גדולה מאוד, ואולי כדאי גם בזה להשקיע מחשבה משותפת.
מעבר לכל מה שהעלינו עד כאן, כדאי מאוד שעכשיו כשחברך היקר בישיבה, להתייעץ עם אחד הרמ"ים שהוא סומך עליהם או אם הוא עדיין לא הספיק ליצור קשר עם מישהו ספציפי, אולי עם אחד הרמי"ם מהישיבה התיכונית שלו, ואולי מישהו אחד בן תורה וחכם שמכיר את שניכם. כי אם בעז"ה הקשר ביניכם יימשך, זו הולכת להיות תקופה ארוכה לא פשוטה, שתכלול בתוכה גם צבא, ואולי עוד התלבטויות שאתם עוד לא רואים לפניכם כעת, לדוגמא אם בכלל להתחתן לפני/אחרי/תוך כדי/לדחות שירות וכו'. אז כדאי שכבר מעכשיו מישהו יהיה מעורה בנעשה ויעזור לשקול את הדברים בכובד ראש, ובהתאם להיכרות האישית אתכם.
יקירתי! לא לכל דבר טוב יש סוף! לפעמים יש עליות ויש ירידות, אבל ברוך השם, יש דברים שהם כמו יין- רק משתבחים עם השנים!
שיהיה לכם המון בהצלחה! ותאמיני בו- בזה שיושב למעלה- בזכותו אנחנו כאן...
הדס.
hershko.hadas@gmail.com