אמת לאמיתה??..

אמת לאמיתה הוא דבר המסור ללב.
כדי לדעת מה ה' באמת רוצה מכל אחד מאיתנו צריך לסגל גמישות.

כדוגמא לעקרון הגמישות שאנו צריכים לסגל אנו יכולים למצוא בדברי רבינו שתי הוראות יסוד. שתיהן מרכזיות, ושתיהן סותרות, לכאורה, זו את זו. האחת - "אסור להתייאש" (חיי מוהר"ן מ"ט) והשניה - "אסור להתעקש" (שבחי הר"ן י"ח). אם אדם, בכל תחום ובכל מצב, יאמץ את העקרון "אסור להתייאש", היכן המקום ל"אסור להתעקש"? ואם יקיים תמיד "אסור להתעקש", עלול הוא על ידי זה גם להתיאש...
אומנם גם כאן, כפי הנראה, "לכל זמן ועת לכל חפץ אשר תחת השמיים" (קוהלת ג' א'). מתי העת להתעקש ומתי העת שלא להתעקש? מתי דורשת המציאות ויתור ומתי היא מבקשת אומץ והתמדה?
התשובות לשאלות אלו לא כתובות בשום ספר. אם היו כתובות, איש לא יכול היה לקוראו מפאת אורכו. התשובות כתובות על לוח ליבו של האדם, ואם "יקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת הזו" - תמיד ימצא את התשובה המתאימה לו ולמצבו המיוחד.


בהוראה להיות קשוב ללב - טמונה סכנה. האם כל מה שעולה על ליבי הוא אמת? האם לרגשות יש בכלל ערך ומשקל? הלא תמיד למדנו שהמוח צריך להיות שליט על הלב ולא להיפך.
ובכן, גם כאן מגלה רבי נחמן גישה מקורית ומעוררת מחשבה, וכך היא מתפרשת (ליקוטי הלכות ברכות השחר ג' סעיף י'"א) : "וזהו בחינת ברכת "הנותן לשכוי בינה" וכו', שמברכין בבוקר, שעיקר הברכה - על ההבחנה שזוכין להבחין בין האמת והשקר שזהו בחינת הבחנה בין אור וחושך כנ"ל, בחינת "להבדיל בין יום ובין לילה". דהיינו מה שישראל הכשרים זוכין להנצל מבחינת הטעות והשקר של בן המלך שנחלף הנ"ל. שמשם כל הטעויות והבלבולים. וזהו "הנותן לשכוי בינה". שכוי זה הלב שסוכה (מלשון סכך. סוכה - דהיינו נתון ל"סיכוך" והשפעה) כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כ י ע י ק ר ה ה ב ח נ ה ב י ן א ו ר
ו ח ו ש ך , ש ה ו א ב ח י נ ת ה ב ח נ ה ב י ן א מ ת ו ש ק ר, ה ו א ר ק ב ל ב
"כל חד כפום מה דמשער בליביה" (כל אחד כפי מה שמשער בליבו, כפי שמבאר הזוהר הקדוש את הפסוק בשיר השירים "נודע בשערים בעלה"). כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן. כי הכל יכולין לסתור מחמת נצחון (נצחנות) ולספר כנגד זה מעשיות של שקר והוכחות של שקר, לסתור ולהעלים האמת, חס ושלום. אבל עיקר ההבחנה - הוא בלב, לכל חד כפום מה דמשער בליביה הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה, בין אור ובין חושך, שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר ...שזהו כל עבודתנו - לברר נשמותינו וכל הנצוצות התלויים בנו, לבררם מבחינת היכלי התמורות).

"כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן"!
אולי נדמה לנו שאנחנו אוביקטיביים בתפישתנו את המציאות, שאם יסבירו לנו או נסביר לאחרים את האמת בראיות ברורות ומוצקות, בוודאי יתקבלו הדברים על הלב. אבל כבר לימד החכם מכל אדם : "לקנות חכמה ולב אין". כשאדם רוצה לקנות חכמת אמת, חכמת הטהרה וההתקדשות של תורת ה', אזי - "ולב אין" (משלי י"ז ט"ז). הלב - מתנגד לרעיונות של קדושה, משום שהם עומדים בסתירה לרצונותיו ולתאוותיו. בכל כוחו מתאמץ הלב לסתור את ראיות האמת והוכחותיה, עד שיצליח לסלף הכל, להמציא ראיות שלא היו ולא נבראו, להוציא דברים מהקשרם. העיקר שיוכל להישאר בשלו ולא יצטרך לקבל עליו עול אמת.
במחלה זו של סילוף המציאות לפי הבנתנו ונטיית ליבנו כולנו נגועים.
"וכל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חברו, שחברו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחברו כולו שקר והוא כולו אמת, וזה הדבר היה בעוכרינו להרחיק מהאמת יותר מהכל" ("כוכבי אור" פרק ששון ושמחה סעיף י"א).

מהי, אם כך, התקוה להגיע לאמת? ומהו הכלי לבררה? "עיקר ההבחנה - הוא בלב" כותב רבי נתן. אם הלב טהור - תהיה הבחנתו במציאות טהורה, ואם הלב מעורב בפניות ונטיות אנוכיות - תסולף כל הבחנתו.

מספרת הגמרא (סנהדרין כ"ו) על רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, שריש לקיש התלוה אליהם בדרכם. פגשו בדרך כהן שזומר את כרמו ושנת שביעית הייתה, האסורה במלאכת האדמה. לימדו השניים זכות על אותו כהן ואמרו: "יכול (הוא) לומר: לעקל בית הבד אני צריך", כלומר שהוא זומר משום שהוא צריך את הזמורות עצמן לצורך מלאכה מסוימת בבית הבד. באופן כזה אין איסור לזמור את הכרם, שהרי לא להנאת כרמו הוא מתכוון, כי אם לצורך הזמורות. אמר להם ריש לקיש: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" כלומר: אתם טוענים שמלאכה זו לצורך היתר היא נעשית, אולם רק כהן זה יודע בליבו את האמת, האם הוא מתכוון אכן לעקל, דהיינו למלאכה המותרת בשביעית, או לעקלקלות, דהיינו, כדברי רש"י: "לעבור על דת".

בליבו יודע האדם היטב למה הוא מתכוון בכל מעשה ומעשה.
"הלב - יודע"!

תחושה פנימית זו, בלתי משוחדת על ידי טיעונים שיכליים, ניתנה לנו בחסד ה', ואנו מודים עליה בכל בוקר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". המשמעות הפנימית של הברכה, לפי דברי רבי נתן, היא הודאה לה' על שנתן בליבנו (המכונה "שכוי") את הבינה להבחין בין יום ובין לילה, דהיינו בין טוב לרע, אמת ושקר.

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה