שאלה
"כולם זורמים ורק אני חיה תקועה מבחוץ שמחה ומבפנים אני נקרעת....."
שלום וברכה,
אני בת חמש וחצי לומדת באולפנא,
יש לי שאלה שעם הזמן רק יותר מסתבכת והולכת, והיא מפורקת להמון גורמים שקשורים באמונה ובנושאים תורניים
הכל התחיל ב כיתה ז' שהתחלתי לקרוא ספרי אמונה על נושאים די גבוהים שמאוד עינינו אותי, שמחתי שאני יכולה להתחיל לבבר ולעבוד את ה' באמת, לעבוד עם עצמי, על עצמי,
אז הבאתי הביתה המון ספרים של רבי נחמן וכל מני ספרי מחשבה על משמעות החיים ועל עבודת המידות קראתי קראתי וקראתי....באמת ההיתי בשיאיפה לעלות ולהיתחזק ולנצל כל היזדמנות.(חברות שלי לא הבינו אותי, חשבו שאני "לא חייה את החיים, לא זורמת")ואז לא הכי הבנתי
ואז הלכתי לאולפנא,כ"כ שמחתי, מקום תורני התחלה של תיכון, כבר לא ילדים קטנים, ואז התחיל יאוש כזה,
אני מרגישה רחוק ,שונה מכולם, חברות כ"כ תורניות וצדיקות לא מתענינות בנושאים שלי למרות שיחסית ישל ברוך השם יש הרבה חברות, הם מיצדם לא הרגישו שאני מוזרה או שונה אבל אני כן הרגשתי,
ואז היתה לי היתנגשות כזו אדירה שגרמה לי לייאוש כ"כ עמוק עם כ"כ הרבה עצב.. כי מצד אחד קראתי כ"כ הרבה ספרים-לפעמים גבוהים וזה בענינים שענינו אותי, אבל עכשיו צריך יותר לעבוד בפנים בפנים גם שם בנקודות הכואבות, ופתאום היה לי קשה הלכתי קראתי ספרים על מידות אבל לא הצלחתי להגיע לסוף ,פתאום היה לי קשה להיתפלל וזה בא מיכוונים שונים,
הרגשתי שיש לי הכול אבל משהוא בפנים חסר!!
אבל רגע- יש לי כאלה חברות ומישפחה כ"כ מקסימה שאוהבת אותי אז, מה חסר?
הק"בה?? לא!! חס וחילילה הרי איתו נהגתי לשוחח ולדבר ולהודות על כל דבר קטן, לערב אותו בכל פעולה שאני עושה בכל דבר טוב וגם רע ופשוט לא הבנתי, ועכשיו?? מה עכשיו?
אז עכשיו אני עובדת מישתדלת ,אבל משו פו לא תקין נפלתי במוזיקה לועזית התפילות שלי נהפכו לזריזות ולא משמעותיות הלכתי כל שבוע לכותל ועמדתי לפני הק"בה ומה אמרתי? "סליחה, אני מצטערת אבא תעזור לי באתי כמו מיקודם שוב דבר לא הישתנה!
והשאלה שלי בעצם מופנת לכל מי שקורא את זה: מה אני היחידה? למה אני מרגישה שיש לידי אנשים שפשוט חיים את החיים שלךה-"זורמים" ורק אני חיה תקועה מבחוץ שמחה ומבפנים אני נקרעת מבכי! ואז שאני חושבת על זה אז אני אאומרת לעצמי:"מה תפסקי את שוקעת בעצב-משכנעת את עצמך קומי! תעלי אבל המצב נשאר
תשובה
שלום וברכה.
קראתי בעניין את שאלתך והתרשמתי מאוד מהשאיפה הגדולה שלך להתקרב לה'. נראה שאת עוברת תהליך עמוק של בירור והתקרבות אל ה'. אנסה לתאר את התהליך שתיארת במבט שלי.
כמובן, אם הדברים לא נראים לך נכונים או שאינם מספקים, את מוזמנת לחזור אלי לאימייל שמופיע למטה.
בכיתה ז' עברת תהליך התבגרות חשוב מאוד. כשהשכל מתפתח הוא דורש להחליף את כל מה שהיה טמון ברגש בהבנה עמוקה יותר. זה גרם לך לרוץ לחפש אחר עוד ועוד ידיעות אמוניות. כנראה שהשגת את החברות שלך בשלב הזה. סביר להניח שרובן גם כן הגיעו אליו בזמן המתאים להן. קראת עוד ועוד והרגשת שאת מתמלאת. צדקת. באמת התקדמת הרבה בקשר שלך עם רבונו של עולם.
השלב הבא הוא הפנמה, והוא השלב הקשה. הגעת לאולפנא, שם יתכן שהבנות גדלו בבתים תורניים יותר. יכול להיות שגם זה השפיע על ההרגשה שלך ביחס לחברות. ובכל אופן, את עומדת בפני שלב עמוק יותר. כל מה שלמדת צריך להיכנס פנימה, לא להישאר כסיסמאות ואמירות כלליות. צריך לפתוח את הלב ולחקור ולחפש - מי אני? מה אני? מה המקום שלי ומה אני מחפשת בעצם? הרבה שאלות צצות לפתע. זה הזמן להתיישב, להירגע, ולאט לאט לחדור פנימה, להתקדם צעד אחר צעד, ולהתקרב לה' באמת. לא צריך להיבהל משאלות ולא מתחושות של ריחוק. הן הכרחיות להתקדמות.
בדרך כלל, לפני עליית מדרגה נתקעים קצת, צוברים כוחות, צוברים ציפיות. נראה שאת נמצאת בשלב הזה. רוצה לעלות אך "מתבשלת" עדיין. הבישול חשוב מאוד כדי שההתקדמות תהיה אמיתית.
וכאן אני רוצה להוסיף את הנקודה הכי חשובה, לדעתי. לכל אחת יש מסלול עבודת ה' משלה. חבל להתסכל כל הזמן על חברות ולנסות להשוות. אין בזה שום טעם. מכל אחת נדרשת עבודה מסוג אחר, שמתאימה רק לה ולא לאף אחת אחרת. לכל נשמה יש ייחודיות משלה ובהתאם לכך גם הקצב שלה והקשר שלה לקב"ה. יש מי שאין לה הרבה שכל והיא צריכה לעבוד יותר עם הרגש ויש מי שהיא חכמה מאוד והיא צריכה לפתח גם את המחשבות האמוניות. אם היא תסתכל על אחרות, היא לא תתקדם, ואם הראשונה תסתכל על אחרות היא תחיה בלחץ ותחשוב שהיא שטחית. אז - תתרכזי בעצמך. זה הכי חשוב.
וכמובן, את לא צריכה להרגיש אשמה. מגיע לך כל היחס שבעולם. יש לך נשמה גדולה ומיוחדת. תאמיני לי. אל תיכנעי לייאוש שינסה להקיף אותך ולהגיד לך שאת לא שווה. זהו יצר הרע. זוהי מחשבה קטנה וחסרת טעם. את שווה המון. יש לך נשמה שאין לאף אחד אחר ואת קרובה מאוד לקב"ה. המשיכי להתקדם ועבדי את ה' בשמחה!
אשמח לשמוע ממך,
חזי וסרטיל
heziw1@gmail.com