שאלה
שלום,
ברצוני לשאול שאלה שהיא אולי קצת מורכבת מהרבה שאלות,אז אני מתנצלת מראש על חוסר הסדר שבשאלה.
דבר ראשון , משום מה קשה לי לאהוב את עצמי..
אני יודעת שזה נשמע קצת לא בסדר, אבל באמת, זה מה שאני מרגישה, פשוט קשה לי לאהוב את עצמי וקשה לי להסתכל על הדברים הטובים שבי.. כל הזמן אני מנסה "לתת לעצמי צ'אנס" אבל זה לא הולך.. רציתי לדעת אם מבחינת האמונה והדת יש על זה תשובה ומה הדרכים להתמודד עם בעיה שכזאת..
איך אפשר באמת לאהוב את עצמינו ולהכיר במעלות הטובות שלנו מבלי להשוויץ בהן? איך אפשר לעבור תהליך של "אהבת עצמית" מבלי להרגיש גאווה וחוסר כבוד לאנשים אחרים?!.. משום מה כל פעם שאני מנסה להתקרב ל-ה' אני מרגישה רק רגשות של פחד.. כאילו כל מה שאלוקים עושה זה לשבת שם למעלה ולחכות לעוון הבא שלי... תמיד היה לי קשה לראות אותו כאבא רחמן...אני מרגישה כאילו
כל דבר טוב שאנחנו רוצים מ-ה' צריך "להקנות בייסורים"
איך אפשר להאמין שאלוקים הוא דבר טוב?
אנא ממך ענה לי על השאלות שלי.. אני מרגישה
צורך עז לקבל עליהן תשובות...
בתודה שירן.
תשובה
שלום שירן
את השאלה שאת מפנה כאן לרבנים יש מקום להפנות יותר ליועצים ולפסיכולוגים. הם ידעו טוב יותר מאיתנו להדריך אותך לראות את הצדדים החיובים הרבים שבך.
איני יודע בת כמה את, אבל אם את בגיל בית הספר, אולי יועצת בית הספר או המחכנת תוכלנה לעזור לך.
בברכה
אלי כאהן