אמונה בעקבות השואה

שלום אלמוג,
האמת היא שנשפכו כבר מליוני מילים על אותה שאלה נצחית שאת שואלת - "איפה היה ה´ בשואה?", ולפניה - איך יתכן מצב של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

כשניגשים לחשוב על ה"בעיה" הזאת, יש המון גישות, יש כאלה שניסו להסביר את השואה מכל מיני גורמים היסטוריים, אחרים נתנו הסברים נשמתיים, אך נראה לי שלבסוף, התשובה האמיתית והיסודית ביותר היא שאנחנו פשוט [לא יודעים.]
אנחנו לא יודעים למה נרצחו מליוני ילדים שלא חטאו, אנחנו לא יודעים למה נמחקו קהילות שלמות, תרבות ענקית שעד היום נראית כמו פצע פתוח באירופה. אנחנו ממשיכים לא לדעת למה יש לנו מלחמות, למה אמא צריכה לקבור שניים מבניה שנפלו בקרב, למה נרצחה משפחה בצורה חייתית לפני כמה חודשים, למה נראה כאילו העולם כולו נגדנו למרות שכל מבוקשנו לחיות כאן בשקט בחלקת האלקים הקטנה שלנו.
ומצד שני - אנחנו גם לא יודעים למה זכינו דווקא אנו, מכל הדורות, בהם אנשים מסרו את הנפש כפשוטו על עשיית דבר ה´, לראות בשיבת ציון ולהיות חלק מתקומת עם ישראל בארצו. איך זה שדווקא אנשים שלא מקפידים על כל תרי"ג המצוות, זוכים לשרת בצה"ל, ובעליה פשוטה לשמירה - מקיימים את אחת המצוות הגדולות ביותר שניתן לקיים בימינו. ואם נסתכל בפרטים האישיים - איך זה שאנחנו זוכים גם להקים ביום מן הימים בית עם מישהו/י שאוהבים, שאנחנו זוכים לחיות בשמחה במדינה משגשגת ומוצלחת בכל קנה מידה, על אף הקשיים האוביקטיביים שמעטות המדינות שעומדות מול קשיים דומים. בסופו של יום - רובנו הגדול חי בשמחה וברווחה, קם בבוקר ויודע שיש לו מה לאכול בארוחת צהרים, שיש מי שמגן עליו ושרוב הסיכויים שיחזור הביתה בריא ושלם בסופו של יום.
הגמרא (סנהדרין צח.) מדברת על הסימנים לגאולה שתבוא, ומביאה את הסימן המופלא הבא - "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח) ´ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא´" ומפרש רש"י: ["כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה . . . אין לך קץ מגולה יותר."]

קל להאמין ולקיים מצוות כשמרגישים רצויים ואהובים בפני ה´, במיוחד בימינו, כשאנחנו זוכים ורואים בניסים האלה כל יום. אע"פ שלא זכינו למעלה כזאת בזכות מעשינו ובחירותינו, אנחנו קמים כל בוקר למציאות שלא היה כדוגמתה ב-2000 השנים האחרונות, מציאות כזאת שהסבא והסבתא של רובנו לא חשבו אפילו לחלום עליה. וכשאנחנו מקיימים מצוות במציאות כזאת, הכל נראה יפה וקל, וקשה לזכור שרק לפני 60 שנה, הדור חי במציאות הגרועה ביותר שהיתה מאז ומעולם - וכמה כבר שנים מבדילות בינינו? סה"כ פסיק מבחינה הסטורית.
לכן חשוב לזכור שגם הם לא עברו את אותם ייסורים בגלל בחירותיהם או מעשיהם. והמציאות, כמו שהזכרת, נפעלת מרצון ה´. ברצותו ממית, וברצותו מחיה. וכשהוא ממית - אנחנו מסתכלים בענווה על המציאות, ומבינים שאנחנו שזכינו לכל טוב, ושתי דורות מעלינו שחיו (ומתו) בגיהנום עלי אדמות - [כולנו] משתדלים לעשות את רצון ה´ כפי יכולתנו. אנחנו זוכים לעבוד אותו עם נשק משוכלל וצבא חזק, והדור של הסבים שלנו עבד אותו בשירת "גם כי אלך בגיא צלמוות".
ה´ היה שם בדיוק כמו שהוא היה עם פורצי הדרך לירושלים, עם הצנחנים בכותל, בדיוק כמו שהוא נמצא במדינה הפורחת שלנו, ולנו נשאר רק להודות על טוב חלקנו, על התקופה הנפלאה שהיא בע"ה פתח לתקופה יפה עוד יותר, וכמובן - להשתדל לעשות את הטוב ביותר עם כל השפע שניתן לנו.

אני מבין את הקושי שלך לקיים מצוות ולהאמין, אחרי שנחשפים לזוועות כל כך איומות. את לא הראשונה ולצערנו גם לא האחרונה. מסופר בגמרא (מכות כד:) על ר´ עקיבא וחבריו שהלכו באזור ירושלים לאחר החורבן, וכשראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, החלו חבריו לבכות, ואילו הוא, ר´ עקיבא צוחק. שאלו אותו חבריו למה הוא צוחק, והוא ענה: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה ("ציון שדה תחרש" - מיכה ג יב), הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה ("עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלם" - זכריה ח ד) עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, [בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת] ... אמרו לו: ´עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו´".
לר´ עקיבא היה מבט של נצח, הוא ראה את המציאות מנקודת מבט ארוכת טווח, וחזה את הימים שיבואו, שהחורבן הוא תחנה הכרחית בדרך אליהם. ואנחנו הקטנים - מסתובבים באדמה רווית הדם באירופה, ויודעים שאמנם "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - אך בזכות הברית הנצחית בין עם ישראל לרבונו של עולם, "עין בעין יראו [בשוב ה´ ציון"].

כמו שאמרת, אנחנו באמת לא שומרים מצוות בגלל שה´ צריך אותם, או אפילו בשבילנו. אנחנו שומרים מצוות כי זה התפקיד שלנו, זו הטבעיות שלנו, זה הדרך שלנו לבטא את מציאות ה´ בעולם - בכל מצב שמזדמן לנו. דרך המצוות אנחנו משחקים תפקיד באותו מהלך הסטורי נצחי, ויודעים בוודאות שכשאנחנו ממלאים את תפקידנו, העולם מתעלה ואנחנו עמו.

לשאלות והבהרות - אפשר למייל yoavsb@gmail.com או בתגובות כאן.

רק טוב,
יואב.

לעילוי נשמת חווה בת שמואל