שאלה
איך אפשר להתמודד עם מה שהלך שם בעמונה?
איך עם ישראל הגיע למצב כזה???
ועכשיו עוד מאשימים את המתנחלים...
הרי למדנו שזה דור של גאולה- איך זה מסתדר בכלל?
תשובה
בעז"ה
שלום,
אני יודע שכואב.
לכולנו כואב, ויותר משכואבות המכות והחבורות- אני מאמין שכואב לכולנו בלב.
כואב על כך שהדברים הגיעו לידי כך- שיהודי מרים יד על יהודי.
זו לא שאלה של מי אשם או מי הרשע- רק לדעת שיהודים היכו יהודים אחרים, יהודים פצעו יהודים אחרים-
והלב נשבר.
מהכאב, מהאבסורד, מחילול ה' העצום.
והעם?
והגאולה?
צריך להכיר באמת- רוב העם עייף.
רוב העם לא מאמין, לא בתורה ולא בארץ ישראל ולא בקודשא בריך הוא.
לפחות לא ברמה כזאת שהוא מוכן לצאת ולהלחם על הדברים שהוא מאמין בהם, להקריב, להאבק.
ידענו שזה יגיע.
הרב קוק זצ"ל, רואה האורות הגדול, התריע כל כך הרבה פעמים שאם לא נקרב אותם ולא נדע לחבר את הציונות החילונית, לאומית וחלוצית ככל שתהיה, לקודש ולשורש- לבסוף היא תקרוס, תתפורר.
והיא אכן קרסה והולכת וגוועת.
ולמרות שראינו ולמרות שיכולנו לצפות- נכשלנו ולא התכוננו, לא ידענו להערך כראוי.
רוב העם לא רוצה להלחם- משום שאין לו על מה.
אין בו אמונה מספיק חזקה ואש מספק משולהבת- בשביל לדחוף אותו לעמוד על הדברים שהוא מאמין בהם, בשביל להלחם, בשביל לעמוד איתן כנגד האויבים המאיימים על הארץ, על הזהות ואפילו על החיים.
איך אומר השיר "בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי- למות למענו..."
(ואם אין דבר ששווה למות בשבילו- אין דבר ששווה לחיות בשבילו)
הברכה הכי מקובלת היום- "שיהיה לנו יום שקט"
לא רוצים תוכן, או ערכים או אמונה, לא רוצים אפילו שמחה או טוב.
רוצים רק שקט...
לחודש, לשבוע, ליום, לשעה- רק קצת שקט.
איך היה כתוב בשלטים "לצאת מעזה – לחיות בשקט".
ומכיוון שלעם אין סיבה וכח להלחם – הוא מעדיף לבחור בקרב הקל.
קל יותר להלחם בנערים "מתנחלים" שזורקים ביצים וצבע, מאשר בחמאס ובפלסיטנאים.
אחרי הכל- ה"מתנחלים" לא יורים טילי קאסם ולא מתפוצצים באוטובוסים במרכז ירושלים.
וגם גיבוי בין-לאומי אין להם.
יותר קל להלחם ב"מתנחלים" להגדיר אותם כאשמים וכ"אויב"
מאשר במחבלים ובערבים שמבקשים להשמיד, להרוג ולאבד.
והעם בוחר את הקרב הקל- הוא מוכן להבליג על ירי טילים מתמשך, על פיגועים ועל קריאות שיטנה של הפלסטינאים. אבל לא על בנייה לא חוקית על גבעה בשומרון.
למה ?
כי הוא עייף וחסר אמונה ומוטיבציה להלחם והוא מעדיף את הקרב הקל יותר...
הוא מוכן להתמסר ולהתמכר לדמויות חזקות, לתקוות ערפיליות, למנהיגים מושחתים וחסרי תוצאות ככל שיהיו ובלבד שישדרו איזו עקשנות ויציבות.
פרופסור אומן, זוכה פרס נובל, אמר לא מזמן "אם היינו משדרים לערבים, שאנחנו כאן להישאר ויש לנו זמן וכח למלחמה ארוכה- הם היו מתקפלים"
אבל לרוב העם אין כח.
מכאן נובעת החשיבות של המאבק בעמונה.
כי יש כאלה שיש להם כח.
יש כאלה שעדיין מוכנים להאבק ולהלחם על הדברים שהם מאמינים בהם!
על הערכים והאידאלים שלהם, על החזון ועל החלום !
זה המסר שצריך לעבור- יש עוד כאלה שמוכנים להלחם!
שמאמינים- באמת ובתמים
בארץ ישראל, בגאולה, בתחייה, בחזון, בציונות, בלאום ובעם.
יש כאלה שיש בהם עוד תקווה והם יעמדו איתן כנגד הקמים עליהם.
ויש שאפילו אחרי שחטפו מכות רצח בעמונה- לא נשברה רוחם ומוכנים להתייצב גם בפינוי הבא ח"ו.
זה היה גם בגוש קטיף- אך שם הציבור הרחב פירש את זה כחולשה שלנו...
אז מה עושים???
קודם כל-צריך שהמסר יעבור.
יש אמונה והיא תנצח.
יש עוד אנשים שמוכנים להלחם ולהאבק.
ההיסתוריה מוכיחה שכל מי שהאמין במשהו מספיק והיה מוכן להתעקש ולהלחם עליו- בסוף ניצח, אפילו כנגד כל הסיכויים.
כך ניצחנו במלחמת השיחרור ב 48, כך בששת הימים וכך גם ניצחנו במלחמת יום כיפור.
עם ישראל האמין כל כך, רצה כל כך, בער באש כל כך – שכנגד כל הסיכויים והערכות- ועם המון סיעתא דישמיא- נצחנו.
(להבדיל אלף הבדלות: בגלל העמדה הבלתי מתפשרת של החמאס- גם הוא ניצח בבחירות...)
אז דבר ראשון- לא להכנע! לא ליפול ברוחינו! העם צריך את העוגן, את העקשנים האלה שמוכנים להתמסר כנגד כל הסיכויים. במישור המיידי צריך לדעת ולהודיע שאנו מוכנים להאבק ולהלחם.
שאנחנו לא מוותרים בקלות!
שאנחנו לא מוותרים כלל!
שעם הנצח לא מפחד מדרך אפילו ארוכה,קשה וכואבת – ומאמין שו לא רק סיסמא, אלא תפיסת עולם ודרך חיים.
שעם כל הקשיים (ואולי דווקא בזכותם) אנחנו ממשיכים להיות חדורי אמונה בנצח ישראל, בצור ישראל, בעז ישראל- בתורה הגואלת, בארץ המובטחת ובעם הנצח.
שנית,
לא לשנא!!!!
אף מאבק לא יכול להצליח בלי סיעתא דשמיא!
במיוחד לא מאבק שכזה.
אף מאבק לא יקבל את "אישור" וחיזוק הקב"ה –אם הוא יהיה מובנה על שנאת ישראל.
בשנאת ישראל לא בונים! בשנאת ישראל- רק מחריבים!
אם המאבק הזה, נורא וקשה ככל שיהיה, יגע בנפשנו וישחית אותה, יכניס שינאה בליבנו- הוא נידון לכישלון.
צריך להשקיע את כל כוחות הנפש כדי לעשות את ההפרדה בתוך הלב.
מצד אחד להאבק ולהתעקש, לא להשבר ולא להתייאש ולא לכבות את האש.
מאידך- לא לשנוא. לא שמאלנים, לא פוליטיקאים, לא שוטרים, בטח ובטח שלא חיילים, ואפילו אם זה קשה- גם לא יס"מניקים.
אולי אפשר ללמד זכות על השוטרים שהיו בעמונה, אולי צריך- אך אין זה המקום.
אך דע/י לך- כשאתה שונא יהודי אחר אתה פוגע קודם כל בעצמך, בנפשך ובנשמתך.
לשוטר זה לא מזיז ולא מזיק ולא מעלה ולא מוריד- אותך זה אוכל ומשחית והורס מבפנים...
זה לא פשוט. זה מסובך מאד.
כל העולם כולו גשר צר מאד- ללכת על הגבול הדק שבין מאבק אמיתי ובין שנאה- ולא ליפול.
אמונה חזקה מצד אחד,ואהבה חזקה מצד שני.
לא לקלל שוטרים, לא לשנא, לשים לב למה שאומרים ולאיך שמתנהגים (נתקלתי בתופעות של חבר'ה כל כך נפלאים שאמרו דברים כל כך נוראים...)
נבחן באהבת ישראל ובאומץ עוז ואמונה
אין דבר כזה - חצי אמת.
הם שניהם אמת ואי אפשר בלי שניהם!!!
זה קשה , זה מורכב- אבל זה אמת.
וגם אם קשה לאזן וקשה לשלוט בנפש.
וגם אם דברים נראים על פני השטח מייאשים או חסרי סיכוי, וגם אם הראש נותן אלף סיבות ותרוצים למה לשנוא ולכעוס...
יש אמת: יש אלוקים!
אמונה ואהבה- זה המבחן שהוא מעמיד אותנו בו
כל העולם כול גשר צר מאד
והעיקר
והעיקר
והעיקר -לא לפחד כלל...
בברכה,
אור
צוות ישיבת צפת
Or.tzfat@gmail.com
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם