אמא לילדים מתה - מה חטאו הילדים שלה?

בס"ד


שלום לך!

שאלה קשה מאוד. מדוע קרה הדבר, כיצד להכיל את הכאב בלב, ובשכל. כיצד להבין ולקבל את הסבל שנגרם למשפחתה. ובעבור מה?
יש לנו איזו מחשבה שאומרת – תאמין! תקבל את הגזירה! יש דברים שאתה לא מבין! והנה כשזה קורה, אנו מוצאים את עצמינו בתוך הכאב הגדול, בתוך הזעקה, ובתוך השאלות. כיצד זה מסתדר עם האמונה ום טוב ה´?

לאור שאלתך, נזכרתי בדברים ששמעתי פעם. לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב, בו נהרגו שמונה בחורים, בני ישיבות, התקיים ראיון של העיתונאית אילנה דיין עם הרב ירחמיל וייס, ראש הישיבה לצעירים.הראיון פורסם באינטרנט.
מה יותר כואב, ולא מובן מאשר רציחתם של שמונה בחורים צעירים, יראי שמיים, שבחרו ללמוד תורה.
והנה אילנה דיין, לא חוסכת בשאלותיה ומקשה – כיצד מתמודדים עם הדברים. הרב וייס, בדמעות ובכאב, מתוך אמת אמונית גדולה, בלי לכסות על רגשות אנושיים, משיב לה.
הבאתי חלק ממה שאמר, לא כציטוט מלא, והדברים ידברו בעד עצמם.

אחת השאלות ששאלה אילנה דיין, היא האם הרב חושב שטוב לבכות. ענה לה הרב -

בכי זה אחד מהצרכים הבריאים של החיים. מי שלא מרגיש לא בוכה, מי שלא בוכה לא מרגיש. איך אפשר לאבד שישה תלמידים ולא לבכות...

עוד סיפר הרב שבזמן שאמר את ההספד על הנערים היה בין התהיה והשאלה – למה? למה עזבתני? לבין הוודאות שהכל נכון, הכל אמת. יש לחבר בין שני הדברים האלה.
אילנה דיין לא הבינה – כיצד זה הולך ביחד?? אותו אדם שאומר בהספד - "א-לי א-לי למה עזבתני", הוא זה שאמר קודם להורים – "ה´ נתן ה´ לקח יהי שם ה´ מבורך". איך זה עולה בקנה אחד?? .
אמר הרב וייס - זה מוכרח ללכת ביחד! לשאול, לזעוק, לבכות, זה לבקש את הקב"ה – תחזיר לי את העזובה. אני לא צועק עליו ´למה´ מתוך איזה ריחוק וניתוק, אלא כמו לאבא או לאמא – ´למה את הולכת ממני עכשיו?´, ´למה אתה מסתיר ממני את הפנים? למה אתה לא מראה את הטוב שבך? למה אתה מכסה אותך ממני? ואני אומר לך – תשמע, בתורה שבעל פה שלך כתוב – "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אני צריך את השמחה הזאת שאתה הבטחת לי´...


לקראת סוף הראיון, שואלת אותו אילנה דיין כיצד עברה עליו השבת שלאחר הפיגוע. הרב מסביר שכתוב "שבת היא מלזעוק". משתדלים בשבת, להסתלק מהכאב והאבל. זה אולי נראה מלאכותי, אך זה משהו עמוק שנותן המון כח. אי אפשר לשכוח, אי אפשר לעזוב, אבל זה ממקום שמסכים, ממקום שמעכל.
אילנה דיין מנסה להבין ושואלת בתקיפות – מסכים עם מה??? מסכים עם אובדן של שמונה חיים כאלה צעירים?...עם המוות הזה שהיה כל כולו מיותר?...עם מה מסכים?

עונה הרב- מסכים עם ה-300 שחיים. מסכים עם עם ישראל חי. מסכים עם התקוות של החיים. מסכים עם הבריאות של החיים, מהסכים עם ההתקדמות של החיים...אלו דברים שמעבר לפינה שלנו להבין את המשמעות..., חז"ל אמרו שמפתחות של מוות וחיים הם בידי הקב"ה.

וכששואלת אותו אילנה דיין ´מה יישאר איתך מאותו יום חמישי?´, עונה הרב- כאב...

בסיום מדבר הרב על המוות לפי דבריו של הרב קוק, ומסביר, שהחיים לא נפסקים במוות. במוות החיים משתחררים מהמועקה של הגוף וממשיכים באיזשהו מקום. הם נמשכים ונקראים "צרור החיים". המוות כפי שנדמה לנו, הוא שקר. הוא לא מוות, הוא המשך חיים. אלא שאנו בהבנתנו לא מבינים זאת. ובשבילנו המוות הוא הדבר הכי קשה. אך אני משוכנע, הוא אומר, שגם בקוצר הבנתי, זה שם, והאמונה מחברת אותי לשם.


אלו חלק מהדברים. אין לנו דרך לדעת מדוע קרה הדבר,וודאי שלא נוכל להניח שילדיה חטאו. רחוק הדבר מהשגתנו ומראייתנו המצומצמת. מותר וראוי לכאוב. מותר לזעוק "א-לי א-לי למה עזבתני", ממקום שקורא אל הקב"ה. מקום שרוצה אותו.
ושלא נדע צער.

כל טוב.
אשמח לעזור, שמרית. Shimritb10@gmail.com,