אם אתה מדויק אתה מוגן

המשנה בספר היצירה כותבת: "אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע". (פרק ב משנה ד). אחד העקרונות הקבליים המתגלה בדברים אלו הוא, שכל העולם בנוי מאותיות. כל אות היא כוח אחר שפועל בבריאה, ולפי צירופי האותיות וסדרן - מתהווים הדברים כולם. אותן אותיות יכולות להיות, בסדר ובצירוף מסוים, מקור לברכה ושמחה, כמו במילה 'ענג', ובסדר אחר, משובש ופגום, הן מסמלות את ההפך הגמור - נגע.
החומרים של הטוב והרע הם אותם חומרים. מה שמשנה הוא – הסדר. מי בוחר איך לסדר את החומרים? אנחנו! כוחות הנפש אמנם נטבעו בנו בעל כורחנו, אבל לנו יש בחירה איך להשתמש בהם. קורות חיינו מוכתבים לנו, אבל לנו יש בחירה איך לנהוג בהם. אם השימוש בכוחות או ההתייחסות לקורות יהיה מדויק - יהיה הכול מאיר ומבורך, אבל ככל שייפגם הדיוק וישתנו הדברים מצורתם הטהורה, המקורית, יחסר וייעלם אורם, תיעלם ותסתלק ברכתם.

***

עיקרון זה נכון אפילו בשמו של האדם. כידוע, שם האדם מרמז על תפקידו ועל תכליתו עלי אדמות (מסכת יומא פג). רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, מבאר את דברי המדרש המלמדים, שכאשר האדם נפטר, באים אליו מלאכים ושואלים אותו לשמו. אם הוא זוכר ויודע את שמו משמע שמילא את ייעודו בעולם הזה, ואז לא ייגעו בו לרעה, אבל אם הוא אינו זוכר את שמו, משמע שלא קיים את ייעודו, ואז נזקקים אותם מלאכים לייסר אותו על מנת להפריד ממנו את אותה קליפה, וזהו 'חיבוט הקבר'. וכך הם דבריו: "וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת איבר שממנו חוצבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'אשר שם שמות בארץ', אל תקרי 'שָמות', אלא 'שֵמות'. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כעין היצר הרע של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקדוש ברוך הוא משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו שאומר הכתוב: 'אשר שם שמות בארץ', כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע" ('שער הגלגולים', הקדמה כג).
פעם אמר רבי נחמן לתלמידו הראשון, שמעון מקרמנטשוק, שבצירוף שמו - שמעון, מתגלה מהותו הטהורה, כי שמעון הוא אותיות מש-עוון, דהיינו הסתלק ונעלם ממנו העוון.
אבל, טרח רבי נחמן לבאר לו עוד, אין הכוונה שכל אדם ששמו שמעון יהא במשמעותו מש-עוון.
"ואמר, שאל תטעה אם אומר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן. ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי עניינו ומדרגתו ובחינתו, כן יש לו איזה צירוף ורמז" (שיחות הר"ן מד).
אם נתבונן, נראה שבאותן אותיות יכול להיות בדיוק הצירוף ההפוך, שכן שמעון הוא גם שם-עוון. ועל פי זה אפשר אולי לומר ששם האדם מצד הקדושה הוא צירוף אותיות שמו בסדר הנכון והמדויק ואילו שמו מצד הקליפה הוא אותן אותיות בסדר משובש.

***

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", כותב החכם באדם (קהלת ג א).
"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד משנה ג).
לכל דבר יש זמן ומקום נכונים, מדויקים, וכל דבר, כשאינו במקומו הנכון, הופך מטוב לרע, מענג לנגע, מרצה לצרה ומנעימות למניעות. אבל מנין לנו לדעת את סדר וצירוף האותיות הנכון והמדויק שלנו, של כוחות נפשנו או של קורותינו? איך נדע את הסידור המבורך והמדויק של חיינו?
מובן שהסדר הנכון של הדברים מתגלה לנו על ידי הלכות התורה, שהן הלכות חיינו כיהודים. אבל גם אם יהודי בקי בהלכה ונאמן לה, הוא צריך סיוע רב משמים כדי להגיע למה ששייך אליו, כדי לעשות את הדברים מדויקים לא רק בצורה חיצונית, אלא גם בצורה פנימית.

"אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה). מנין היה יודע? הקדוש ברוך הוא נתן לו חכמת לב: "ואמלא אותו רוח חכמה ותבונה ודעת וכל מלאכה".
וביאר ה'בן איש חי': "הם עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים, לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות, על ידי אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכוונות וייחודים שהיה להם, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כי הוא על ידי כוונתו חיבר דבר גשמי שהוא חלק הארץ עם אור רוחני שהוא חלק שמים" ('בן איש חי' שנה שנייה ויקהל).

איך יודעים? איך מדייקים? לשם כך, יש צורך ב'חכמת לב'. ומהי חכמת לב זו?
"חכמת לב היינו בעבודת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה לעשות נחת רוח ליוצרו" ('נועם אלימלך' פרשת פקודי).
וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין את דרכו של בצלאל: "אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל אחד קדושה במעשיו" ('פרי צדיק' פרשת תזריע אות ט). אם מכוונים לשם שמים - מגיע סיוע משמים.

אם מכוונים לשם שמים – מגיעה גם שמירה משמים.
בתורה ס בליקוטי מוהר"ן (סעיף ז) מדבר רבנו על הבעייתיות שיש למי שמלמד תורה לזולתו, כי אם תלמידיו אינם הגונים, עלול להידבק בו חלילה מן הרע שלהם ולהחטיאו. מה עושים? הרי איש אינו יכול לדעת מה בלב תלמידו, ואיך אפשר להינצל מן הסכנה הזו? רבי נחמן כותב, שמי שמלמד מתוך כוונה מדויקת, מסייעת לו אותה כוונה קדושה, שדבריו ישתכחו מלב התלמיד שאינו הגון, וכך לא יוכל הרע שלו להיאחז בלב רבו, וכלשונו שם: "וכשלומד בכוונה זו [ללמוד על מנת ללמד, לשמור ולעשות], אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכוח הזיכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו".

***

אם מכוונים לשם שמים - מגיעה גם הכוונה משמים.
רבי נחמן מגלה לנו: "כי מה שמדברין בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש" (ליקוטי מוהר"ן קנו). היכן מתגלה לנו בהתבודדות אותה "בחינת רוח הקודש"? בלב. עיקרון זה לומד רבי נחמן מפסוק בתהלים: "לך אמר לבי" (תהילים כז), ומפרש רש"י שם: "לך - בשבילך ובשליחותך אמר לי לבי". ומכאן לומד רבנו "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". אמנם מיד עולה השאלה - האם אפשר באמת לסמוך באופן גורף על הנחיות הלב? הלא לבנו מלא גם ברצונות אנוכיים ובתפישות מסולפות של המציאות?
אכן, מדגיש רבנו באותה תורה, כי רק כאשר הלב טהור לגמרי אפשר לשמוע בו את קול ה' בלבד. כל עוד הוא אינו טהור - אי אפשר לסמוך בוודאות על מה שחשים בו.
בכל אופן, מתוך העיון בתורה זו, עולה דרך ראשונית לבירור תחושות הלב, והיא נלמדת מן הפסוק "לך אמר לבי", כפי שפירש אותו רש"י: "לך - בשבילך ובשליחותך אמר לי לבי". לכאורה רצה רבנו ללמוד "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש", ובשביל זה היה די בדברי רש"י "לך - בשליחותך", ואם כן, מה מוסיף לנו רש"י במילה "בשבילך"?
לפני הכול צריך האדם לברר עם לבו בשביל מי ולשם מה הוא עושה את מה שהוא עושה. אם מתברר כי אכן כוונתו לשם שמים, ומעשיו הם "בשבילך", כלומר בשביל ה' ולא להנאתו ולצרכיו האישיים, אפשר להתחיל לדבר על הכוונה משמים, על קול ה' הנשמע בלבו, כי רק אחרי שהאדם יוכל לומר "בשבילך", יוכל לומר כי מה שלבו אומר לו הוא גם "בשליחותך", שדברי לבו הם דברי ה' יתברך.