אם אין אני לי מי לי - גבולות בדיני הצלת נפשות

שלום רב.

בתורה אנו מוצאים ציווים סותרים לכאורה. מחד גיסא ישנו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ואילו מאידך גיסא ישנם "לא תעמוד על דם רעך" וכן "ואהבת לרעך כמוך".
שאלה זו מקיפה נושאים שונים וביניהם הצלת ממון חבירו והצלת נפשות. למיטב הבנתי השאלה מתייחסת לעניין הצלת נפשות ולכך אתייחס.
ישנן שתי שיטות עיקריות בפוסקים:
א. לשיטה הראשונה, שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מחויב לסכן את עצמו על מנת להציל את חבירו. דיני התורה ניתנו בסימן "וחי בהם ולא שימות בהם" (יומא פה, ב) ומצוות "לא תעמוד" לא שונה משאר המצוות בעניין זה. עם זאת, מבואר בברייתא בסנהדרין (עג, א) כי אדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט על מנת להציל את חבירו כגון אדם שיודע לשחות הקופץ לנהר על מנת להציל. וכן מצאנו אזהרה ל"מדקדק עצמו בכך" - אדם שמפחד על עצמו יותר מדי סופו שיקרה לו אותו הדבר (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; משנ"ב שכט, יט). ההגדרה לסכנת נפשות ממשית, בה אדם לא מחויב להציל, הינה מצב בו האדם לא היה מוכן להסתכן אף בכדי להציל את ממונו שלו.
ב. לפי השיטה השניה מצוות "לא תעמוד" שונה משאר המצוות כיוון שהיא עוסקת בחיי אדם. אי לכך על אדם מוטלת החובה לסכן את עצמו על מנת להציל את חבירו כל עוד הסיכויים להצילו יותר גבוהים מהסיכויים ששתי הנפשות יאבדו (כ- 60%-40% סיכויי הצלחה). במידה וישנו ספק גבוה אם פעולת ההצלה תצליח אין חיוב (50%-50%). הטעם לכך הוא שמחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים אלא שעל אדם לדאוג קודם כל לעצמו, כמאמר ר' עקיבא (ספרא פרשת בהר, עה) "וחי אחיך עמך: חייך קודמים לחיי חברך".

למעשה נפסק להלכה מצד הדין אין אדם צריך להכניס עצמו לסכנה מעבר למה שהיה מסתכן לצורך ממונו (שיטה א) אולם מידת חסידות היא להסתכן למען הזולת כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצלח. מציין כי יש פוסקים הסוברים שהשיטה השניה היא איסור (ציץ אליעזר ח"ט, מה).כמו כן, יש לציין כי הדבר שונה כאשר מדובר על חיילים ולא נרחיב בעניין.

(אגרות משה יו"ד ח"ב קעד, ד, יחו"ד ג, פד; ציץ אליעזר ח"ט, מה; רדב"ז ח"ה סימן א תקפב, ריח ועוד)

שנזכה ולא נאלץ לעמוד בפני דילמות קשות כאלו.

בברכה, אריק גרינשטיין (המשיב אינו רב).