שאלה
שלום לרב!!
אני ממש אוהבת את שיריו של עדי רן,(שאני מאמינה שאתה מכיר אותו) ומתחברת אליהם.
אבל התוכן של כמה מהם מדבר על זה שצריך להיות בשמחה רבה מאוד ואני אפילו אצטט:
"אל תפחד להיראות דביל/שיחשבו שאתה אחד הריקים/זרוק ת'פוזה של אדם גדול/צריך ללמוד להתפלש בחול..."
אז אני חושבת:עדי רן,הוא חזר בתשובה והוא ידוע כחסיד נאמן של רבינו.אבל האם הדברים שהוא מתאר אינם אלא קלות ראש??
תודה לרב
תשובה
לנטע היקרה שלום,
אני מצרף לך כאן כמה ציטוטים תורניים לגיבוי דבריו של עדי רן. לפני הכל חשוב לציין שכל השתטות או צחוק אסור שתפגע באיזה ערך יהודי או ביהודי עצמו, אבל אם אנו עומדים בתנאי הזה, אדרבא, אין זו קלות ראש אלא כבוד שמיים, כמו שאצטט.
גדול המורים לעניני צחוק ושמחה - דוד המלך. מדמות מכובדת כמלך היינו מצפים, מן הסתם, לרצינות רבה ולהטלת מורא, אך הזוהר מכנה את דוד "בדחא דמלכא" (בדחן המלך). אפילו לקדוש ברוך הוא היה דוד מספר בדיחות! (זוהר חלק ב' דף ק"ז) ואכן אנו רואים שהרמב"ם בדבריו מציב כדוגמא דווקא את דוד: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב' ו' ט"ז). פסוק זה, כידוע, מתאר את מעשי דוד בשעה שהעלה את ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד. "ומיכל בת שאול נישקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בליבה". מבאר המלבי"ם את סיבת הבוז שרחשה מיכל לדוד: "כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק חץ יפלח כבודה על כבוד בעלה הניגרע בערכו לעיניה כפי דעתה".
מיכל גם לא טרחה להסתיר את התנגדותה למה שדימתה כקלות ראש. "וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר ניגלה היום לעיני האמהות (השפחות) כהיגלות ניגלות אחד הריקים". אולם דוד אינו מתפעל מהערתה והוא עונה: "ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". גם אם הייתי מתבזה יותר לא הייתי חדל ממעשי, שכן מה שעשיתי לכבוד ה' עשיתי, וכדברי המלבי"ם: "כי הרוצה בכבוד אינו ניכבד באמת, רק למראה עיניים לא למראה השכל".
דוד, בגדולתו הנפשית, כראוי למלך באמת, לא חס על כבודו, רק היה "מפזז ומכרכר", לשמח את עצמו ואת הסובבים, לכבוד ה' ותורתו.
מיכל, לעומת זאת, נענשה על דבריה, כמובא בסוף אותו פרק: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" שביאר המצודת דוד: "בעוון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלוקים".
הזלזול בבדיחות הדעת ועניני שטות לשם שמחה אינו נובע מיראת שמיים. ההיפך הוא הנכון...
"כי ע י ק ר ה ק ד ו ש ה ה י א ש מ ח ה , דהיינו לשמוח בהשם יתברך" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד' סעיף ד') "ואיתא (מובא) בדבריו הקדושים (של רבי נחמן) שאי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות, כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על ידי מילי דשטותא. וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפנים כל מיני צחוק ושטות כמפורסם, והכל בשביל שמחה. כי א י ן ד ב ר מ ז י ק ל ע ב ו ד ת ה' כ מ ו ה ע צ ב ו ת , כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא כנ"ל. וזה בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד כדי לבוא לשמחה.
...כי עיקר גלות ישראל, שהוא גלות השכינה, עיקר הגלות הוא מה שהעצבות, שהם הסיטרא אחרא והקליפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח בה' ובתורתו הקדושה.
...ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא (בעניני חולין של העולם הזה) שהם מילי דשטות. על כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו וכו', זה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהיא שמחתן של ישראל. ועל כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד' סעיף ה').
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם