שאלה
שלום רב.
אנו יודעים כי הנשמה היא היא עיקר האדם, והגוף הוא לבוש עבה המשמש לה כ"מגופה".
מדוע, אם כן, מנוסחת ברכת "אלוקי נשמה" בגוף ראשון, כאילו האדם מדבר על עצמו כגוף, והוא מודה על הנשמה?
הביטויים "נשמה שנתת בי", "כל זמן שהנשמה בקרבי", "ואתה עתיד ליטלה ממני", היו צריכים להיות מנוסחים דווקא: "גוף שנתנני בו", "כל זמן שאני בגופי", "ואתה עתיד ליטלנו ממנו",
כלומר, שהאדם דובר כנשמה על הגוף, ולא כגוף על הנשמה.
בברכה
תשובה
שלום וברכה ושבוע טוב
כנראה שמי שחיבר את התפילה הזו לא בדיוק סבר כמו מה שתואר בשאלה כ'אנו יודעים'...
וודאי שתפילת 'אלוקי נשמה' (מקורה בגמרא במסכת ברכות ס:) נכתבת מתוך הנחה שהאדם איננו הנשמה, וכי היא ניתנת לו ע"י בורא עולם בכל בוקר מחדש.
בנושא זה, כמו גם (כמעט) בכל נושא אחר ישנן גישות שונות בעולם המחשבה היהודי, והתפילה היא ביטוי של הדבר.
אגב, השאלה שביסוד הדברים, מיהו ה'אני' (גוף? נפש? רצון? חכמה? יצר?) העסיקה ומעסיקה רבים וטובים בעולם המחשבה היהודי ואף מחוצה לו.
כל טוב
אורי
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם