שאלה
שלום לכבוד הרב
בשבת האחרונה הייתי במחנה בני עקיבא באוסטרליה. במהלך השבת שאלו אותי כמה וכמה שאלות, ועל שתיים מפסיקותיי רצוני לברר אם פסקתי נכונה לדעת הרב
א. שאלוני לגבי ריקודים ומוסיקה במחנה. כהקדמה קצרה, יש לציין כי מדובר בקירוב לרוב הילדים הללו. כלומר: רבים מהם באים מבתים לא דתיים, חלקם מסורתיים, ומיעוט שבמיעוט באים מבתים דתיים ממש. בית הספק אינו מספק להם תוכן יהודי רב (אף שהוא בית ספר דתי), ועיסוקיהם מחוץ לשעות בית הספר כולל פעמים רבות הליכה לקלאבים, פאבים או עיסוק בדברים אחרים של תרבות המערב. מדובר אף בחברה מעורבת לחלוטין, כמובן. עם כל הנ"ל, יש להבין שתוכן יהודי ודתי הינו מינימלי לילדים אלו, ומחנה בני עקיבא הוא כמעט אחד החוויות המכוננות בכל מה שקשור לדת וציונות בחייהם.
על כן, כשנשאלתי לגבי מוסקיה וריקודים בשלשות השבועות, השבתי כדלהלן: אסרתי ריקודים ומוסיקה חיה שאיננה דתית, והתרתי את כל השאר. כלומר: התרתי מוסיקה מוקלטת לפעולות ואפילו מוסיקה שמחה, וכן התרתי ניגון מוסיקה חיה אם מדובר בשירי קודש. הנחתי שריקודים אי אפשר להתיר, אפילו במקרה כזה. האם נהגתי כשורה? האם היה אפשר להתיר יותר מזה? או שהיה צריך לאסור יותר?
ב. אצלנו יש גם חניכים עם מוגבלויות. אחת החניכות הרטיבה את מיטתה כמה פעמים במשך השבת, עד כי נגמרו לה כל המלבושים התחתונים. המדריכים שאלו אותי אם אפשר לכבס את התחתונים ולייבשם, או שאפשר לבקש מגוי לקנות תחתונים. עניתי שודאי שאסור לכבס בשבת, אבל התרתי שהגוי ילך לקנות. שיקוליי היו: נהוג להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן לצורך מצוה, וצורך זה שלפנינו הרי הוא כצורך מצוה. אולם, מצד שני, כאן מדובר גם באיסור דאורייתא כיוון שהגוי ייסע במכוניתו לקניית התחתונים. אומנם, הרמ"א מביא את שיטת בעל העיטור להתיר אף באיסור דאורייתא, וכתב לסמוך עליו בשעת הדחק או במקום הפסד, אך האחרונים מאוד התנגדו לשימוש בהיתר זה ולא נהוג להשתמש בו. ומכל מקום, אמרתי כי מאחד ומדובר כאן בכבוד הבריות, וגדול כבוד הבריות כפי שידוע שהתירו שימוש באבנים לעושה צרכיו ביום השבת, לכן יהיה מותר לסמוך על שיטת העיטור כשהצורך העומד לפנינו הוא צורך גדול ככבוד הבריות. ושוב: האם נהגתי נכונה?
תודה רבה ושבוע טוב
יוני רוזנצוויג
תשובה
שלום וברכה
א. בוודאי שנהגת כשורה. תפקידו של פוסק ההלכה במצבים שכאלה הוא להכריע בין חובות הלכתיות שונות שלעתים הן סותרות זו את זו. אם משווים בין החובה ההלכתית "להילחם" על עם ישראל ועל קיומו ובין שמירת מנהגי ימי בין המצרים שאין מקורם במשנה - בוודאי שהחובה ההלכתית היא לנהוג כפי שנהגת וכפי שפסקת. אם היה צורך אמיתי גם בנושאי ריקודים – היה מקום להתיר את זה. כל זה, כהיתר זמני כמובן ולא כפסיקת הלכה קבועה. על כל הנושא הזה ראה http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19873.
ב. גם כאן נהגת נכון, בדיוק מהנימוקים שקבעת. דברי הרמ"א הם להתיר בשעת הדחק כדעת בעל העיטור. האחרונים אכן לא הרבו להשתמש בפסק זה וכך יש לנהוג, אולם קשה למצוא צורך גדול מזה, ולא זו בלבד – אלא שכבוד הבריות לדעת הירושלמי מתיר אפילו עניינים שונים מדאורייתא. על כן, נהגת נכון, ושמרת הן על השבת והן על כבודה של הילדה. זה בוודאי יותר טוב מכיבוס על ידי יהודים.
כל טוב ויישר כוח