שאלה
בשל ויכוח שהיה הייתי רוצה בבקשה להעלות כאן את השאלה.
האם, איסור נגיעה, הוא ציווי של חכמים?
ובבקשה בלי התפלספויות, אלא חד וחלק, האם כתוב בין דפי המשנה\גמרא שאסור לבן לנגוע בבת, ולהיפך, או שזה מן החמרת ק"ו שנעשתה בשנים האחרונות?
אם זה מדברנן, אשמח אם תצרפו מקור לכך שמראה שחז"ל ציינו שאסור לנגוע אחד בשני, לפני נישואין. ובבקשה- לא שתראו שחז"ל כתבו שאשה נידה לבעלה ואז ברור שצריך להסיק מזה שלכולם.
לא! בלי הסקות שונות ומשונות! אלא נטו מה שדרבנן אמרו! כתוב או לא כתוב בין דפי המשנה על איסור שמירת נגיעה?
תודה.
תשובה
שמירת נגיעה אינו איסור ש'הומצא' בשנים האחרונות, אלא יסודו בדיני עריות באופן כללי - נידה, אשת איש וכדומה.
כל נגיעה בעריות שאינה מעשה האישות עצמו מכונה בהלכה 'אביזרייהו דעריות' ביטוי המופיע כבר בגמרא, ולחלק מהשיטות אף כלול תחום זה בדיני יהרג ואל יעבור.
אמנם הדברים אמורים בעיקר בנגיעה שיש בה חיבה אך לא מעשה אישות. ומעבר לכך בנגיעה בעלמא שאינה של חיבה מחמירים הפוסקים (ואף פוסקים קדומים שאינם בני דורנו) כיוון שקשה להבחין בין נגיעה של חיבה לנגיעה בעלמא, וכן בכדי להציב גבולות ברורים ליצר העריות שאין לו אפוטרופוס.
כאמור לא כתוב במפורש במשנה שאסור, אך המשנה אינה המקור היחידי לפסיקת ההלכה, כשם שהתורה שבכתב אינה המקור לכך. ההלכה נובעת מדורות רבים של פוסקים וגדולי ישראל שפסקו הלכה לעם, ואנו מחוייבים להם.
שבת שלום-
עקיבא