איך עושים עבודה פנימית?

נולדנו לתוך עולם של ישות. יש לנו גוף. יש לנו נכסים. יש לנו רצונות. כאשר אנחנו נמצאים בעולם הזה, נדמה לנו שכל אותם דברים ששייכים לנו הם אנו עצמנו. אנו אוחזים בהם בכל כוחנו ומסרבים להרפות. אבל בלית בררה, אחד לאחד ינשרו מאתנו לבסוף כל יכולתנו, כוחותינו, נכסינו, ולבסוף - גופנו, ואנו נחזור לעולם שממנו באנו, שאין בו אכילה ושתייה ולא שינה ולא גוף ולא צורכי גוף.

הגוף שלי, הבית שלי, הילדים שלי, הכסף שלי, הדעות שלי, הרצונות שלי, כולם כאחד יקרסו ויאבדו בתוך האין, ברגע שאקרא לעבור אל העולם האחר. ולא רק שכל אלו לא יהיו שלי עוד, אלא אותו עולם יהיה שונה כל כך, עד שהאדם כלל לא יזכור מה הוא היה ומה היה לו, מה הוא רצה, מה הוא אהב ומה שנא, היכן הוא גר או איך הוא היה נראה.

בילדותו של רבי נתן, הוא שמע משפט שנחרת בזיכרונו, ובסופו של דבר, היה משפט זה עצם הלוז של משנת רבו: "העולם הזה הוא לא והוא לא מושג. העולם הבא הוא יש והוא מושג". וזו היא אחת מן המתנות היקרות ביותר שהעניק רבנו למקורביו: "את זה תקבלו ממני - שלא תניחו עצמכם להטעות בזה העולם, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי" (שיחות הר"ן נא). מסך דק מאוד מפריד בין העולמות. מי שיסכים להרפות, ולו לרגע, מאחיזתו בעולם הזה, מיד יראה את העולם האחר, המהותי, גדול הממדים, שמאחוריו. ומי שלא ירפה, לא יראה שום דבר. "נמצא, שהתורה גדולה ורחבה מאד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העיניים ומונע מלראות אור הגדול של התורה. אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן נגד התורה, שהיא גדולה מאד ורחבה מיני ים. ולכאורה קשה: איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצוץ בפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו? אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה, אם תחזיק אותה נגד עינייך ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה, אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העיניים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה, והעולם הזה הקטן והמועט מונע אותו מלראות אור הגדול והמופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו.
"...אבל אם יסלק המספיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו... אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, שבהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו" (ליקוטי מוהר"ן תורה קלג).

רבנו מבטיח - המפסיק הוא קטן ומועט. מה שמסתתר מאחוריו הוא אדיר ומשמעותי. אפשר לראות את האור של העולם הבא כבר כאן, בעיני בשר ודם, ואפילו בקלות, "בהעברה בעלמא". אבל צריך לעשות דבר אחד - להסיט את המבט. להגביה העיניים, להסתכל למעלה. במילים אחרות - להסכים לוותר על התמונה שלופתת לנו את המוח כאילו אין בלתה – מטבע קטנה, תאווה קטנה, הבטחות שווא של ישות ועונג בעולם הזה.

הכול עניין של החלטה. צריך קצת אמון וקצת אומץ כדי להרפות, אבל ההחלטה מוכרחה להיות חזקה: אני מסיט את העיניים, נכון יותר, עוצם אותן מול תעתועי הגשמיות, הכבוד, הישות. אני מוכן לסגור אותן כאן כדי שייפתחו בעולם אחר.

העיוור הקדוש מסיפורי מעשיות, הראשון שבשבעת הקבצנים, מסביר כי עיוורונו הוא בעצם יכולת ראייה חדה וברורה מאוד. "ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין, ועל כן הוא נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל". הוא עוצם עיניו מן ההבל, אבל רואה את המציאות כהווייתה.

רבנו מגלה, שבתכונת הנפש טבוע עיקרון זה, ומשום כך, בעת ייסורים, אדם עוצם את עיניו. "כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בוודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בוודאי כל הייסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן הייסורים הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בוודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה שיסתכל בתכלית הייסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב כולו אחד ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב. אך עיקר הצער שיש לאדם מהייסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחים מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב הייסורין. כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של הייסורין. ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו ייסורין גדולים, רחמנא ליצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. ...כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום את עיניו ולכוון ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין [בסתימת עיניים] שצריך לסתום העיניים לגמרי ולסגרם בחוזקה מאד... ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה, היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא [ממראות העולם הזה], להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות אור התכלית הזה, שהוא כולו טוב, ואז יתבטלו הייסורין. ...ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כל מוטבעה לסתום העיניים בשעת ייסורין" (ליקוטי מוהר"ן תורה סה).

הרצון של האדם לקנות שם, להיות מכובד, להשיג הישגים, לרדוף, לקנות נכסים ולהתענג בתענוגים - הוא רצון טבעי. אבל כל מה שהוא טבעי, יימוג וייעלם כאשר יצטרך האדם להיפרד מעולם הטבע. לעומת זאת, ויתור של האדם על רצונותיו הנמוכים והאנוכיים, על תאוותיו, על נכסיו ועל קנייניו - אינו טבעי. אבל כל מה שאינו טבעי - הוא הדבר היחיד שיישאר לו כאשר הוא יעבור לעולם הרוחני, העל טבעי. כל מה שאנו משיגים באופן ובדרך טבעית - אין בו ממש. אך מה שאנו משיגים בדרך העל טבעית, באופן של ויתור - הוא לבדו הממשות הנצחית. "ועיקר התחייה לעתיד, שיעמדו בתחייה ויחיו חיים נצחיים, עיקר מה שיהיה נחיה ויקום בתחייה - הוא השפלות של כל אחד. כי השפלות ועניוות הוא בחינת בלתי גבול, כי הוא בחינת אין ממש, ואין לו שום גבול, מחמת שהוא בתכלית העניוות. ועיקר חיים נצחיים של העולם הבא, הוא רק בבלתי גבול" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה עב).

הגמרא מספרת על נח שהיה צריך להאכיל את כל החיות בתיבה במשך המבול. יום אחד הבחין בעוף החול באחת מפינות התיבה. אמר לו נח: אינך רוצה מזון? (שהרי כל אחת מן החיות בתיבה תבעה את מזונה, ואילו עוף החול לא ביקש דבר) השיב לו עוף החול: ראיתי שאתה כה טרוד ואמרתי לעצמי: לא אצער אותך בבקשותיי. התפעל נח מדבריו ובירכו: יהי רצון שלא תמות לעולם (מסכת סנהדרין דף קח). מה הקשר בין נדיבות לבו של עוף החול לברכת נח? כדי שלא לצער את נח הטרוד בהאכלת החיות, ויתר עוף החול על חלקו, ואילו לא היה משגיח בו נח, ייתכן מאוד שעוף החול היה מת. משום כך בירכו נח בחיי נצח. אתה ויתרת על חייך בעבור מטרה נעלה, תמורת זאת תזכה לחיים שמעל לטבע, שאין להם גבול וקצבה.

החיות בעולם הזה היא מוגבלת. הגוף מוגבל. היכולת שלנו להבין ולתפוש את המציאות מוגבלת, וכמו כן מוגבלים כל כוחות הגוף והנפש. אבל מי שמסכים לוותר על המוגבלות הזו, הוא בחינת 'אין' ואין לו שום גבול, ועל כן דווקא הוא יכול לרשת את האין גבול, את מקומו בעולם הנשמות הנצחי והאין סופי.

"חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשורשו, דהיינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תורה כא).

אם כן, לוותר פירושו לוותר על המוגבלות, על האנוכיות. ראיית עצמנו וצרכינו כמרכז העולם - היא שיא השיאים של המוגבלות. ענווה - היא שחרור הראייה הצרה של האני. "אך לזכות לזה – להיכלל בשורשו, דהיינו לחזור ולהיכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחויב המציאות, זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי ביטול, שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תורה נב).

אפילו מי שעושה מעשים טובים רק מחמת שטבעו נוטה לכך, רחוק עדיין מתכליתו. רק שבירת הטבע, רק ההתעלות מעל היכולת או ההבנה הצרה, מגלה את פנימיותו האין סופית של האדם. "כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה. כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם, רק עיקר העבודה - לשבר האכזריות להפכו לרחמנות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה ד סעיף א). "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב יב), אומר השם יתברך לאברהם אבינו כשהוא מעלה את בנו על גבי המזבח. מדוע דווקא עתה מתגלה יראת אלוקים של אברהם? הלא גם לפני כן עבד אברהם את בוראו בכל כוחו?! אלא שאברהם אבינו, מידתו חסד וכל מעשיו כולם חסד. עתה, כאשר למען רצון בוראו, הוא שובר את מידת החסד שבו ונוהג במידת הגבורה, עתה נודע כי ירא אלוקים באמת הוא.

ושם, בעקדה, מתגלה שורש של עם ישראל - הוויתור. אברהם אבינו מחכה שנים רבות למשאת נפש כל אב ואם - פרי בטן. ולא סתם פרי בטן - פרי בטן מובחר ונעלה מכל המין האנושי. כיוון שנולד יצחק בא צחוק ושמחה לעולם, באה תקווה לעולם. מעתה יתחיל להתרקם עם שהוא תקוות כל הדורות, וממנו יעלה ויבוא תיקון העולם. אותו, ואת כל הבשורה שהוא נושא, צריך אברהם לעקוד על גבי המזבח. לוותר על ה כ ל ! יצחק צריך להיות שורש לעם לא טבעי, לעם שהטבע לא יוכל לו, ועל כן הוא עצמו צריך לעבור בשער הוויתור העמוק והמוחלט ביותר - הוויתור על חייו. אברהם מוותר על בנו, ובכך מוותר על כל עתידו ועל עתיד העולם כולו. גם יצחק מוותר. וכך נולד עם ישראל. אחרי שבירת כל הרצונות הטבעיים של האב והבן, שמוסרים כל רצונם וטבעם לשם שמים. כשיצחק יורד מן המזבח שעליו הוא נעקד, הוא כבר יצחק אחר. על טבעי, אלוקי. זהו אבינו וזוהי בשורתו - ותר על הכול מצד הטבע וקבל הכול מעל הטבע.

איך עושים זאת בפועל? "היינו שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מידה ותאווה זאת, ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות עד שיבטל מידה ותאווה אחרת, וכן ינהוג זמן רב בהתבודדות, עד שיבטל הכל" (ליקוטי מוהר"ן תורה נב). ואחר כך צריך לבטל את שורש הישות, המוגבלות, ולהיות אין סופי לחלוטין: "ואחר כך נשאר ממנו איזה דבר, ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום", דהיינו כל ישות עצמית והוא נכלל באין סוף לעד ולנצח.

אפילו על העולם הבא צריך לוותר, כי טבע האדם חפץ בו מצד מילוי תאווה רוחנית וגם זה אנוכיות. "הכלל, שעיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עיקר רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו. כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות העולם הזה, כדי למלאות בטנו וכרסו בתאוות עולם הזה. ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא, וגם זהו נקרא מילוי בטן" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה לז).

לוותר על העולם הזה - זה האל"ף בי"ת של עבודת השם, אבל רבי נחמן מגלה, שלוותר על העולם הבא, גם זה אל"ף בי"ת. "וכל זמן שאינו חזק בדעתו שתמיד ימשוך עצמו להשם יתברך בכל מה שיוכל, בין בעליה בין בירידה, חס ושלום, אפילו אם תהיה הירידה, חס ושלום, איך שתהיה, אף על פי כן יהיה חזק ואמיץ בדעתו למשוך ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד אליו יתברך, ולצעוק ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך תמיד, ולעשות מה שיוכל בעבודת ה' בשמחה, אפילו אם יהיה איך שיהיה, כל זמן שאין לו התחזקות הזאת באמת, אי אפשר לו להתקרב להשם יתברך באמת. וכל כך הוא צריך להתחזק, עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס. כי לפעמים נדמה לאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי העולם הבא, לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת השם בלא עולם הבא, ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנום גם כן, חס ושלום, יהיה איך שיהיה, הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצווה או תורה ותפילה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה. וכל אדם, אפילו איש פשוט, אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיכול לעמוד בכל כנזכר לעיל" (שיחות הר"ן שיחה מח).

שורש הוויתור, גם בוויתורים הפשוטים של היום-יום, הוא הוויתור על תפישה, על צורת הבנה, אפילו אמתית, של המציאות. תמורתה תבוא הבנה נעלה ועמוקה יותר. כי כל דבר שאדם יודע, מקדם אותו מצד אחד ומקבע אותו מצד אחר.
גם ובעיקר בתפישת הבורא, אנו פוגשים במחסום התפישה. בכל דרגה צריך לשבור ולבטל את התפישה הקודמת כדי לזכות לתפישה חדשה, עמוקה ומדויקת יותר. אי אפשר שתפישה חדשה תיבנה על בסיס הישנה. הישנה מוכרחה להתבטל. "וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם ולטהר אותו המקום מקליפות. ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה אלא על ידי גדולות הבורא" (ליקוטי מוהר"ן כה סעיפים ג, ד).

עד כמה מגיעה גדולת הבורא? עד מקום שאדם יכול לשער. "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום השני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. וכמו שכתוב בזוהר (חלק א דף קג על פסוק) 'נודע בשערים בעלה' (משלי לא כג) - כל חד לפום מה דמשער בליביה [כפי מה נודע ומתוודע "בעלה" של כנסת ישראל, דהיינו השם יתברך, לכל אחד ואחד מישראל? התשובה – "בשערים", כפי שמבאר הזוהר הקדוש, לפי השער ויכולת ההשערה שיש בלב כל אדם]" (שיחות הר"ן סעיף א).
יכולת ההשערה משתנה וגדלה, ככל שהאדם מתעלה ומתקדם בעבודתו הרוחנית. השער אל לבו מתרחב ואור פנימי ומהותי יותר של מהות הבורא יכול לחדור אל לבו, משום שרק כעת הוא מסוגל לשער ולהכיל אותו.

כשילד משער מהו אלוקים, הוא מדמה אותו כאדם בעל יכולת וכוח רבים. הוא 'יותר חזק מאבא שלי'. הוא 'יכול להעניק לי חדר מלא ממתקים'. לפי קטנות מוחו ודעתו, זוהי יכולת ההשערה שלו. אמנם, כשהוא מתבגר, הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא משהו אחר. הוא לא גם "סבא טוב" וגם משהו מעבר לזה. הוא אחר לגמרי ממה שדימה בנפשו. אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ואז מגיע הדמיון הנפוץ והקשה ביותר של תפישת הבורא – בורא "נעים". מה שנעים לי בא ממנו ומה שלא נעים לי מעורר אצלי קושיות ותמיהות. איך יכול להיות שיש צער וסבל בעולם הגדול או בעולמי הפרטי? איך יכול להיות שהבורא הטוב והמיטיב מאפשר לצער ולרשע, לכאב ולעוול, למלא את העולם? עצם השאלות הללו נובע מתפישה ילדותית של הבורא, שלפיה כל עניינו ו"תפקידו" של הבורא הוא להנעים לנו את החיים עלי אדמות. שכולם יהיו בריאים, שהפרנסה תהיה מצויה בשפע, שהשלום ישתרר בין כל הבריות. אם אני שואל את הבורא, איך יכול להיות שיש רע בעולם שלו, סימן שאני תופש אותו כישות שחייבת לדאוג שיהיה טוב ונעים לכולם.

מי שמבין ששאלות באות לגדל את כוח ההשערה והתפישה האלוקית - אינו נבהל מהן. הוא פשוט משפר את השערתו ומודה כי לא הבין היטב את הבורא. כן, הבורא הוא טוב ומיטיב, אבל הגדרת הטוב שלו איננה הגדרת הטוב שלנו, ממש כשם שהגדרת הטוב של ילדים שונה מהגדרת הטוב של הוריהם. לשיטתם, 'טוב' הוא שיניחו להם לשחק יומם ולילה, לאכול רק ממתקים, לא ללכת ללמוד וכן הלאה. אבל האב יודע כי זהו טוב מדומה, ילדותי. מה שטוב באמת לבגרותם הוא דווקא אי מילוי משאלותיהם. מה שיאפשר להם להוציא ולגלות את היכולות האנושיות הגבוהות הגלומות בהם הוא - ללכת ללמוד, להתרגל לסדרים ולחוקים, לאכול מזון מבריא ולא רק ממתקים, ללכת לישון בזמן, ללמוד להתמודד עם העולם ולשאת בעול החיים. כשיתבגרו - יבינו כמה היטיבו עמהם, אבל כשהם ילדים, כל הטוב הזה נקרא אצלם 'רע'.

גם אנחנו רוצים רק להשתעשע, לאכול ממתקים ולא ללמוד. גם אנחנו רוצים, כילדים, שיניחו לנו לנפשנו, רק לנוח ולהתענג. אבל אבינו שבשמים יודע, שמה שאנחנו קוראים 'טוב' אינו טוב באמת. יש לו בשבילנו טוב גדול לאין שיעור. "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח כא) - "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", אבל כדי להיות ראויים לטוב הזה, עלינו להתמודד עם העולם, לשאת בעול החיים, להסכים להסתכל על ה"טוב" שלנו כמוגבל וילדותי, להסכים להגדיל ולשנות את השער הפנימי שלנו, את יכולת ההשערה.

כיצד אפשר לבטל את הדמיונות, את התפישות הילדותיות שמלוות אותנו בכל דרגה? רק על ידי "גדולות הבורא" - על ידי ההבנה, שהבורא, דעתו והנהגתו הם תמיד נעלים לאין שיעור מתפישתנו. על ידי הידיעה, שאם נתעקש לאחוז בתפישתנו ולא לתת בו אמון - רק נפסיד.
נכון, שבגן הילדים, נוח להיות ילד שכבר מכיר את המשחקים ויודע איך להתנהג בחברת ילדים אחרים. זו באמת מדרגה אמתית וגבוהה יותר מן המדרגה שבה היה הילד תינוק האוחז בסינר אמו. אבל כדי להתקדם ולעלות לכיתה א' צריך לשבור את תפישת הגן. בעולם הגבוה יותר, משתנים החוקים. כבר אין מקום למשחקים. עכשיו זה הדבר עצמו. צריך ללמוד ולהכין שיעורי בית, להתמודד עם קשיים מורכבים יותר. וכל זה גם הוא רק הכנה לשלב הבא והגבוה יותר בהתבגרות.

כמו כן, כל הוויתורים על תפישותינו המדומות בעולם הזה הם הכנה והתבגרות לקראת הבגרות האמתית, ההוויה החדשה והמאירה שמצפה לנו בסיום תקופת הלימודים בבית הספר של החיים, בסיום גלגול החיים הנוכחי שבו אנו נתונים.

כאשר פורטים את הרעיון הזה לפרוטות, מגלים כי כל בניין החיים שלנו תלוי בוויתור. הקמת בית וזוגיות שלמה, אי אפשר לה בלא ויתור על תפישת העולם של אדם לא נשוי. וכמו כן, בוודאי גם גידול וחינוך ילדים מכריחים ויתור עמוק על הרגלים ותפישות עולם. תפישתי מתרחבת - מהכרת עצמי ומעיסוק מתמיד בצרכיי ובחסרונותיי - להכרת אדם נוסף (ותמיד שונה ממני), שחי לצדי, וממנו לעוד יצורים חסרי דעת, שאני צריך לרדת אליהם ולהבין את צורכיהם. מי שנענה לאתגר הזוגיות וההורות ומוותר על אנוכיותו, מקבל תמורת זאת את היכולת לחוות את הזולת, יכולת לתת גם בלי לקבל, יכולת להשתתף ולחוש את צערו ושמחתו של מישהו אחר חוץ ממנו. ובזה נעשה האדם מעט מעט דומה לאלוקים, שנותן על מנת לתת ולא על מנת לקבל, שמכיל עולמות רבים, שמשתתף בצערם ושמח בשמחתם. כך נהיים אין סופיים.

אבל רבים נכשלים ונופלים בקרב הזה ודוחים בשתי ידיים את האתגר להיות אלוקי, את ההזדמנות לחרוג מן התפישה הצרה של עולמם. ברגע שהזוגיות או ההורות מאיימת על אנוכיותם ועל רצונותיהם העצמיים - הם פשוט בורחים. "רק על עצמי לספר ידעתי. צר עולמי כעולם נמלה". דבקים בתפישת עצמם המדומה ואינם רוצים להשתחרר ממנה. ממאנים להתבגר. כמה צר שעוד גלגולי חיים רבים ומשונים יצטרכו לעבור עד שיסכימו להגביה עיניים מעבר לאופק הצר של ראיית עצמם ויתחילו להתעלות מעל הזווית הצרה והמוגבלת של תפישתם.