שאלה
רציתי לשאול משהו טכני, אבל חשוב מאוד, לדעתי.
המדובר במפגשים עם חילוניים. לא מפגשים ארוכים במיוחד, אבל גם לא ממש קצרים. למשל, בשבוע שעבר נסעתי לטבריה בנסיעה בין-עירונית ארוכה מאוד, ובמושב לידי ישבה מישהי שנראתה בגילי. לידה ישב ילד בן חמש, בעוד שלידי ישב ילד בן ארבע. הילדים החליפו ביניהם ממתקים (במבה אסם כשרה), והתפתחה מעין שיחה לא מחייבת.
שוב הרגשתי את אשר הרגשתי לא פעם בהזדמנויות קודמות (בבתי חולים אחרי לידה, בהמתנה ממושכת לרופא, בחוג ציור שהשתתפתי בו פעם) - מבוכה וחוסר אונים.
מצד אחד, אני יודעת שהיום יש תהום פעורה בין שני חלקי העם, ואני מניחה שיש הרבה נשים חילוניות שמעולם לא נתקלו באישה דתית, כך שלמפגש חיובי כזה יכולה להיות תועלת. מצד אחר, אין לי שום מושג מה להגיד, אם לדבר, על מה לדבר. האם החילוני הממוצע היושב מולי שונא אותי? האם הוא מעוניין בי בכלל? מה הוא חושב עלי? האם הוא היה רוצה שאספר לו מיוזמתי משהו על היהדות?
אולי יהיו קוראים שיחשבו שהשאלה מוזרה ומיותרת ושבמקום שלא התבקשתי לדבר עדיף שאשתוק... אבל לפעמים יש לי בכל זאת הרגשה של איזו הזדמנות. אם ישנה איזו פתיחה, איזו התקרבות - מה לומר?
תודה רבה,
אילנה כהן,
ירושלים.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
סוגיית התקשורת בין דתיים לחילוניים היא באמת סוגיה בוערת, לא רק במישור הציבורי אלא גם במישור האישי. שכן, כדבריך, קורה ששני הצדדים נתקלים זה בזה, לא פעם גם שלא מרצון. דומני שהדבר הראשון שצריך להישמר מפניו, הוא הניסיון "להחזיר אותם בתשובה" - קרי "להטיף ליהדות". ברוב רובם של המקרים זה רק מרגיז, יוצר אווירה של התנשאות ורק מחריף את קוטביות העמדות.
נכון שבצד השני מחלחל ארס רב של דעות קדומות ושנאת הדת, אבל זה בהחלט לא אומר שכל חילוני שונא דתיים. לזה ברוך ה' לא הגענו, ויש לקוות שגם לא נגיע. ייתכן מאוד, שדווקא במפגשים האישיים האקראיים הללו אפשר לתרום משהו לצמצום הניכור והסגירות. מה שכן נכון הוא, שבעיני רוב החילונים, דתי נראה כמו חיה מוזרה. לרובם אין מושג מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל) וכמעט אפשר לומר שהוא נדמה בעיניהם למין יצור מן החלל, שכלל אינו מבין את המציאות ואינו מתחבר אליה, אלא קשור לכל מיני חוקי פולחן עתיקים ולא מובנים לאיש, גם לא לו עצמו.
את הבורות המבהילה הזו מוכרחים, ואפשר די בקלות, לשבור. צריך רק להבין, שמי שמנסה להטיף לחזרה בתשובה רק מחזק, בדרך כלל, את דעתו של הצד השני, שמדובר כאן במין חיה מוזרה, שכל עניינה בעולם הוא רק אמונותיה.
לכן הצד שצריך להבליט אותו במיוחד במפגשים כאלו, הוא, לדעתי, דווקא הצד האנושי. גם בעצם הגישה, חיוך ומאור פנים ("הדתי הזה חייך אלי, אני לא מאמין"...).
סיוע במה שאפשר, אפילו בדברים קטנים ופעוטים, לעזור להרים עגלה לאוטובוס, לשאת סל, ובוודאי, אם נכנסים לשיחה, לגלות עניין אמתי בשלומו ובטובתו של הזולת, בילדיו או בעסקיו. דבר זה נגזר בפשטות מן המצווה "ואהבת לרעך כמוך", שאינה פוסחת על מי שבעוונותינו אינו יודע יהדות מהי.
התנהגות אנושית יכולה לשבור חומות ולסלק דעות קדומות לגבינו יותר מאלף דרשות חוצבות להבות.
מי שרואה אדם דתי שמדבר בנועם, מסביר פנים ומתעניין בזולתו, עשוי גם להרהר ביום מן הימים באפשרות להתעניין באמונתו.
מובן, שאם לבו של הזולת נפתח ורואים התעניינות כנה באורחות חיינו ואמונותינו - אין שום סיבה שבעולם שלא לדבר ולשתף, ואפשר לפעמים גם לשאול בעדינות אם הוא מעוניין לשמוע על יהדות (תשמעו יותר 'כן' ממה שאתם משערים), אבל גם אז צריך להיזהר מ"עליהום". לא להתנפל. מדובר בבן-אדם כמוני, כמוך, עם רגשות, עם מטענים, עם דעות, עם מחשבות, ואי אפשר "לשפוך" עליו בבת אחת מידע על עולם שהוא כה זר לו, אף אם הוא מוכן לשמוע!
דומה, שכל האמור, בפרט בדורנו זה, הוא בכלל המצווה היקרה והנדירה של 'קידוש ה''. וכלשון הרמב"ם: "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה... עד שימצאו הכל מקלסין [משבחין] אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'" (הלכות יסודי התורה פרק ה סעיף יא).
אף שהרמב"ם מדבר על "חכם", היום, כידוע, כל אחד מאתנו מייצג את התורה בעיני הרחוקים ממנה, ועליו לראות את עצמו כשגריר הקדושה. בכל תנועה ודיבור, במראהו ובהתנהגותו, כמוהו כ"חכם" שעליו מדבר הרמב"ם.
ואם חלילה הוא נוהג באופן אחר מהמדובר, אף אם נדמה לו שכוונתו לשם שמים, ייתכן מאוד שהוא ייכשל בחילול ה', וכלשון הרמב"ם שם: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול ה'... שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו".
אפילו דברים שלכאורה אינם בגדר עברה ואנו מקילים בהם ראש, אם בעיני מי שרחוק מתורה הדבר נחשב למעשה שלילי, עשוי להתחלל על ידי זה שם ה'. למשל, השלכת פחית ריקה או שקית מיותרת בחוצות (גם מצד דרך ארץ, מעשה זה אינו התנהגות ההולמת יהודי). "אשר לא גזלתי - אז אשיב", כותב דוד המלך בתהילים. לפעמים צריך להשיב גזלה שלא גזלת, מפני שרק נדמה למישהו שאתה חייב לו. לפעמים צריך לנהוג לפי מה שנדמה לזולת כנכון, אף שזה לא בהכרח כך (מובן, שהמדובר רק כאשר המעשה אינו נוגד את ההלכה).
לפעמים גם הומור עוזר לשבור את הקרח, את הניכור. פעם עמדתי בתור בסופרמרקט, ולפניי עמד בחור חילוני. "את יכולה להעביר את הכסף ישר אליו", הוא אמר לקופאית והתכוון אלי, "ממילא כל הכסף של המדינה מגיע אליהם". נשמע מזעזע, נכון? מה הייתי צריך להגיד לו? האם המציאות אפשרה לי להעביר לו ברגעים הספורים הללו את הנתונים האמתיים - כמה מקבלים הדתיים ובכמה מממנת המדינה סטודנטים לאמנות סינית? האם היה בכלל סיכוי שהוא יקשיב לדבריי בלי להיכנס להתנצחות תוקפנית ומיותרת? בכל אופן, באותו הרגע נחה עלי הרוח, התעלמתי מהארס שבדבריו ואמרתי לו בחיוך: "רק אל תשכח לרוקן גם את הכיסים ולהעביר אלי את פנקס הצ'קים שלך, אתה יודע שאנחנו לא משאירים כלום".
הוא צחק, והמסר שלי עבר. גם אני בן-אדם, גם אני יודע להתבדח. דוס עם חוש הומור. מעניין...
אם זוכים גם לעשות חסד עם הזולת, בפרט זולת כזה, שייתכן כי הוא חושב אותך לאסון המדינה, בוודאי יש בכך משום קידוש ה', וחסד אין בעיה לעשותו. לא מזמן עמדתי בתור בסניף דואר ואתי חבילות רבות. האנשים שהיו מאחוריי התחילו לרטון לעצמם, ואחת אפילו אמרה: "אוף, עוד פעם הדוס הזה עם כל החבילות מעכב פה את כל התור". אמנם יכולתי להגיד לה שזכותי לעמוד ליד הדלפק כמה שאני צריך ושלא מדברים כך וכיוצא בזה דברי טעם, אבל האם באמת זה היה מועיל? על קצה לשוני עמדו משפטים חריפים, כמו "סליחה שאני קיים", אבל בסוף התגברתי על עצמי ואמרתי שהם צודקים ושמי שיש לו רק משהו קצר, שיואיל לגשת לדלפק לפניי ואני אמתין.
"ראיתם? יש דוסים שלא חושבים רק על עצמם!" אני בטוח, שלפחות קומץ של דעות קדומות לגבינו התחיל לקרוס במוחם של הצופים בסיטואציה הזו.
ודאי שפעמים רבות גם טעיתי. מטרתי בדוגמאות אלו להדגים איך ראוי לנהוג לכתחילה. צריך להיזהר. לזכור כל הזמן - אני שגריר, אסור לי לעשות שטויות. אני מייצג לא פחות ולא יותר מאשר את הקדוש ברוך הוא בעצמו.
מלבד האמור, אני סבור שבקרב רוב האנשים יש סקרנות טבעית לשמוע משהו מדתי, פנים אל פנים. נדמה לי, שלפעמים זה אפילו מסעיר אותם. ועל כן, אם יש איזה סימן של נכונות לדבר, אולי כדאי לנצל את זה. מי יודע, אולי זו תהיה הזדמנות יחידה לאדם היושב מולי לשמוע משהו על חיינו ולא דרך תקשורת מסלפת. שאלת "אם ישנה איזו פתיחה, איזו התקרבות, מה לומר?" קשה לתת כללים. תלוי איזה סוג אדם נמצא לפנינו ומה הוא באמת רוצה לשמוע. אולי כדאי פשוט, אם מגיעים לשלב הזה בטבעיות ובנעימות, לשאול אותו על מה הוא היה רוצה לשמוע, ולספר לו, בפשטות ובכנות, על חיינו שלנו. לא מה כתוב בספרים, אלא מה אני חש וחושב בתור יהודי מאמין. זה מעניין יותר וזה אמין יותר.
צריך גם שלא להיבהל משאלות שאיננו יודעים עליהן את התשובות. איננו אמורים להיות אנציקלופדיה מהלכת בענייני יהדות, ואם איננו יודעים משהו, אין בכך הוכחה לחיסרון שבנו. אדרבה, חכמינו ז"ל הם שלימדונו, "למד את לשונך לומר איני יודע", וגם כאן, הכנות וההודאה בחיסרון הידיעה יעניקו לנו תדמית אנושית. אנושיות פועלת בתקשורת בין אנשים טוב יותר מהעמדת פנים של "יודע כול", או מי שנכנס לעמדה של "אנחנו הטובים והצודקים ואתם הרשעים והטועים!"
דבר זה גם איננו נכון, באופן אובייקטיבי. ברוב המקרים, חסרונו של הזולת אינו רשעות כי אם בורות, וייתכן מאוד, שבאופן אישי, במידותיו או בתכונות נפשו, הוא טוב מאתנו. ה' בעצמו, בחכמתו הנסתרת מאתנו, הביא לעולם את נשמתו של פלוני דווקא בבית חילוני, ואותו פלוני לא בחר בזה מתוך דעת ורצון. גם מי שנולד בחסד ה' בבית של תורה ואמונה, לא בחר בזה מתוך התבוננות בכל האפשרויות, ולא חכמתו ומעלתו העצמית הובילה אותו אל האמונה, כי אם חסד ה' לבדו, שעליו ראוי להודות בכל רגע ורגע. ואם כן - איך שייך, בכלל, להרגיש עליונות על אי-מי, רק מפני שאתי הפליא ה' חסדו ואתו לא?
לתשובת "איני יודע" אפשר בהחלט להוסיף: "אך אם אתה מתעניין בכנות בשאלה זו, אשמח לברר בעבורך תשובה, אצל מי שיודע יותר ממני". כך - נרוויח גם בירור, עד כמה שאלתו אמתית, שהרי אם היא איננה כזו - מיד הוא יסתייג מן ההצעה המחייבת, ואם היא כן אמתית, אדרבה, ניקח ממנו את פרטיו ונסייע לו בחקר ובחיפוש האמת.