איך להתמודד?

שלום בחורה יקרה מאוד!

קראתי בלא מעט כאב את מה שכתבת.נראה שעברת (ועוד עוברת) חוויות לא פשוטות בכלל, וזה מדהים בכלל שאת ככה מוצאת את הכוח לפתוח את הענין ולכתוב על זה.
אני חושבת לעצמי- מה אני, שלא עברה כזה מצב מבינה בכלל. איך אני יכולה להבין, לעודד.. וממה שכן בכל זאת חוויתי - אנסה לסייע.
מציאות שבה ההורים שלנו, שהם בעצם המשענת שלנו בעולם (גם אם לא מתכחשים לזה, או לא תמיד מרגישים את זה) נראים לפנינו בחולשה, ואפילו הכי קטנה שלהם - יכולה מאוד לפגוע בנו. עכשיו, כמובן שכל אחד על פי חוזק אישיותו וע"פ המשמעות שהוא נותן לדברים (וכן תלוי בעוד גורמים כגון התקופה הספציפית שעוברת עליו עכשיו) - מקבל את המציאות בצורה שונה, וההשפעה שלה עליו היא באופן שונה, אך ככלל - כאשר אדם פוגש את הוריו במצב של חולשה - זו חוויה קשה עבורו.
מצב של חולשה יכול להיות הרבה דברים - למשל: מחלות קשות (יותר ופחות), מחלות נפשיות, חובות גדולים, חוסר אונים מול קשיים שהחיים מזמנים להם, חוסר ביטחון מול העולם שבחוץ, וכדומה.

המצב בו את פגשת ועוד פוגשת את הורייך הוא מצב של חולשה. חולשה גדולה. חובות, תסכולים נפשיים עד נטילת כדורים ונסיונות חוזרים להתאבד (מצד אבא), ותסכולים ועצבנות (מצד אמא) הם מצבים מאוד מאוד קשים לילדים. הרי כל הבסיס שלהם, שלך, נשמט. ולא רק המקור הכספי (שגם הוא ענין, אך עוד מתגמד לעומת השאר). מקור הכח, האישור, האהבה שלנו בעולם - נפגע. מה יהיה איתי?! אפשר לשאול. מה יהיה עם אמא?! אבא?! האחים?! מי יעזור? מה יהיה? איך המצב הזה יפתר?!!

מהניסיון שלי - הדבר הראשון שחשוב לזכור וליישם הוא שאסור לקחת את המצב ללב- לא "להתערבב" עם זה, כלומר - לא להסתכל על העולם דרך המשקפיים של המצב הנוכחי. המצב הזה הוא לא את. וההורים שלך זה לא את. והנסיונות שהקב"ה מזמן להם עכשיו זה לא את!
את מבינה? אסור לך לקחת אחריות על המצב כשאת עדיין מעורבת רגשית בו (וטבעי שלפחות בהתחלה תהיי מעורבת רגשית), כשהוא עדיין קשה לך ואת לא מסתכלת על זה מבחוץ מעמדה של חוזק וביטחון.
תשמרי בכל הכח על המקום שלך כילדה של ההורים שלך. את יכולה להתפלל לה´ שיעזור, ואת יכולה לעזור למצב אך לא כשאת עוד בתסכול ופחד. את מתארת שיש עליות וירידות. אולי בתקופה של עליה תנסי לעזור. אך רק אז.
בנוסף, זה שאמא שלך לוחצת אותך בענין הדת - נשמע לי כמו תוצאה של המצב הקשה. מצב שבו היא מגלה שאין לה שליטה על המציאות. על כלום, ואז היא מנסה לאחוז במה שאפשר, למשל - בקיום המצוות של הבת שלה (והיא באמת צודקת שקיום מצוות זה הדבר הכי יקר. אבל לא מתוך לחץ ותסכול). אם זה משמח אותה - תשתדלי להפגין "צדיקות" לידה. זה יכול לעזור לה. אך רק אם זה לא פוגע בך. וגם - ברגעים רגועים יותר תספרי לה על הקושי שיש לך בלשמוע ביקורת דתית ממנה.

והעצה הכי חשובה בעיני היא - שלפעמים ה´ מביא אותנו למצב של חולשה, של קושי מטורף וחוסר אונים, ואז מה שנשאר לנו הוא פשוט לתרגל את זה שהמשענת החזקה היחידה שלנו בעולם זה הקב"ה! ההורים שלנו הם ההורים שלנו, אבל הם לא אינסופיים, וגם הם מגיעים למצבי חולשה קשים. האבא ואמא האמיתיים שלנו זה הקב"ה. זה אמנם פחות מוחשי, אך אם מנסים לחוות את זה ולהרגיש את זה כמה שיותר מוחש - זה נהיה קרוב. הרי נבראנו בצלם אלוקים! ה´ הוא המקור האמיתי שלנו, והוא מקור הכח היציב שלנו. ההורים הם עוד צינור בדרך (בלי להורים חלילה מערכם, אך חשוב לקבל פרופורציות).

זהו, יקירתי. את כותבת שצמחתם והתחזקם ואני מאמינה לך. מאיך שאת כותבת אני מרגישה שי מולי אישיות עם כח שיכולה להפוך את המצב הזה למנוף ענק לצמיחה.
אז אני מאחלת המשך טוב. ומתפללת שבאמת יצא רק טוב מכל המציאות הזו. ומאמינה בך לגמרי!!

אשמח לשמוע אם תרצי בכך.
רחל
rachelsh@gmail.com