שאלה
שלום, אני נערה בת 17, אני לומדת באולפנה אבל כבר המון זמן אני מרגישה שהמקום הזה כבר לא מתאים לי כמו בעבר. אני בשמינית ואני די קשורה ומחוברת למספר אנשים באולפנה שלי, ואני מאמינה שאם הסיבות האלו לא היו קיימות, לא בטוח שהייתי נשארת באולפנה שלי.
פעם, הייתי מאוד מחוברת לאולפנה שלי ולערכים שהיא הקנתה לי, וכמובן לכל ההווי שלה. אבל אז תקפה אותי תקופה מאוד קשה מבחינה נפשית וזה השפיע מאוד על מצב האמונה שלי. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי הופכת מילדה ששמחת החיים שלה הייתה הסימן הכי בולט אצלה לילדה עצובה, פסימית ובמצב מתקדם של דיכאון. תקפו אותי מספר אירועים קשים שמתחילים במוות של חברה מאוד קרובה, לאחר מכן מחלה שהתגלתה אצלי, מריבות קשות עם חברות מאוד קרובות שלי, מריבות עם המשפחה ועוד מספר דברים מאוד משמעותיים עבורי.
הצרות תפסו אותי ברצף, עוד לא הפסקתי לצאת ולהתרומם ממכה אחת, כבר חטפתי סטירה אחרת. מצאתי את עצמי במצב של דיכאון שאף פעם לא היה אופייני לי, ועם מחשבות אובדניות, באותה תקופה הייתי פוגעת בעצמי המון, האשמתי את עצמי בהמון דברים שרו וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המצב.
למרות כל החוויות הנוראיות תקופה הזו היו לי רגעי אושר בזכות 2 חברות מאוד טובות, הן היו היחידות ששיתפתי והיחידות שנתתי להן להיכנס פנימה במשך כל התקופה הזו. הן עזרו לי המון, ולאט לאט הוציאו אותי מזה. כמובן שבמהלך התקופה הקשה הזו היו לי ספקות באמונה לגבי כל הניסיונות הטורפים שהקב"ה העמיד אותי בהם, אבל כאשר הכל הסתדר והמצב השתפר המחשבות האלו נעלמו, הרגשתי יותר טוב עם עצמי אחרי שראיתי שהצלחתי לעמוד בכל זה ושזה מאחוריי.
אבל אז, לפני שהספקתי לעכל לגמרי את העובדה שכל התקופה הנוראית הזו מאחוריי, שתי החברות הטובות שעזרו לי להתמודד עם כל זה החליטו לנתק איתי קשר באמצע יום בהיר, הן תירצו את המצב בסיבה ש"זה לא עובד יותר" בשניה אחת חזרתי אחורה, לבור העמוק של הדיכאון שנלחמתי כל כך הרבה כדי לצאת ממנו, כעסתי מאוד על הקב"ה, כעסתי עליו על זה שהוא לקח לי את שני האנשים היחידים שהצליחו לעודד אותי ולהכניס לי קצת אור בתוך כל החושך, כעסתי עליו על זה שהוא נתן לזה לקרות, כעסתי עליו על זה שהנתק איתם התברר כדבר רציני וסופי ולא כדבר זמני, כעסתי עליו שהוא לקח לי אותן, על זה שבכך שהוא נותן לדבר כזה לקרות הוא נותן לי לצלול בחזרה אל תהום הד
תשובה
בס"ד
שלום לך וסליחה על העיכוב!
(השאלה נשלחה בתקופה שלא הייתי פעיל...)
ראשית, כואב לקרוא את מה שכתבת
כל כך הרבה דברים את נאלצת להתמודד למולם ואני מקווה שלפחות המצב כעת הרבה יותר טוב!
לעצם הדברים,
עיקר הכח של עובד ה', ואולי המתנה המרכזית שהוא נתן לעם ישראל, היא היכולת שלא להיות משועבדים למציאות.
"שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו,ב)- הפשט הוא שהתורה נותנת כח לפעול על פי אמת פנימית ולא תמיד להיות נתונים ללחץ והכתבה מצד המציאות.
למעשה כל מה שלומדים איך להתמודד, ואיך לפעול ולהגיב למרות הקושי (והכאב...), זוכים ליותר עמידה ועצמאות.
הרע והכישלון לא רק גובים מאתנו מחיר, אלא גם מגדילים אותנו ונותנים לנו כח ועמידה.
מאד התרשמתי מהתהליך שעברת, אבל עוד לפני שכתבת על החברות שלך, הרגשתי שאת חושבת שעברת בזכותן ולדעתי פספסת את הנקודה המרכזית, שאת לא תלויה גם בהן.
נכון שקשה כשמרגישים לבד, אבל אני מתאר לעצמי שאת לא ממש לבד ולא לגמרי בודדה. יש לך רעים ואוהבים. וכך צריך שיהיה, אבל שיהיה ביניכם יחסי גומלין ולא שתרגישי שאת תלויה בחברים. קשורה ברעות, אך לא נזקקת, אינך פחות מהם ואף להפך.
מהצד את נשמעת לי בחורה מאד מאד חזקה ומרשימה, וזה שקשה לך לא מכחיש זאת בכלל. להרגשתי ה' מאמין בך יותר ממה שאת מאמינה בעצמך, והוא רוצה להמחיש לך כמה כח יש בך.
אני לא רוצה להשאיר אותך בודדה כמובן.
עכשיו עוברים לדבר שאני חושב שצריך להשקיע בו: הגזרות הניתכות עליך משמים, כגון מות החברה וכד', אין לי יכולת להסביר ולבאר את נסתרות ה', זה יוכלו הצדיקים הגדולים בחסדי ה' עליהם.
אבל דברים שכביכול תלויים במעשי האדם, וכגון זה שהחברות שלך עזבו בזו אחר זו, זה לטעמי דבר שאת יכולה להשקיע ולנסות להבין. לרוב יש לדבר הסבר הגיוני ולא רק סגולי, ואז אנחנו יכולים לשפר או לשנות.
אם תרצי לשתף אותי בסיפור עם החברות- אשמח
המייל שלי:
eyfy156@gmail.com
בברכה,
אליהו