שאלה
אני בחורה חילונית בת 20, גרה עם הורי ואחי הגדול. בשנה האחרונה הבנתי שההורים לא "חייבים לי" ושגם אני צריכה לתרום לבית. לכן באופן עקבי התחלתי לנקות, לסדר, לטפל בכלים ולאחרונה גם לבשל, הכל על בסיס יום יומי. הורי מעודדים אותי מאד להמשיך בכך ומחמיאים לי שהשתפרתי כאדם ושאני מתחשבת.
אך משהו מעיב מאד על המוטיבציה שלי-
נדמה כי לא טורחים לשמר את האסתטיקה והניקיון שבבית. הכלים זרוקים בכל מקום מלבד במדיח הכלים עצמו, הזבל לא נאסף כמו שצריך לשקיות, אם נשפך משהו לא מנגבים אותו וכו'.
אני מבינה שזהו לא הבית שלי אלא שלהם אך המצב חורה לי וגורם לי לעיתים לחשוב לעצמי "למה אני בכלל טורחת".
אני מוצאת עצמי מעירה להם אך מרגישה שזהו לא מקומי.
מה אוכל לעשות?
תשובה
לשואלת שלום רב.
את מעלה סיטואציה שעיקרה יחסים בין אנשים ובעיקר בין בני המשפחה. כאן נכנס מרכיב נוסף של מצוות כיבוד הורים. בהלכה כתוב שאם אדם רואה שאביו עובר עבירה (כגון שבת) לא יעיר לו באופן ישיר אלא ירמוז לו "נדמה לי שלמדנו אחרת". וזה בגלל מצוות כיבוד הורים. כאן לא מדובר בעבירה אלא בדבר שפוגע בך, שאת משקיעה, מנקה ומסדרת, ומזלזלים בזה. מותר לאדם להעיר למי שפוגע בו ואפילו להוריו. אמנם בכבוד ועדינות. ולכן מבחינה הלכתית מותר להעיר.
השאלה היא איך זה מתקבל. את צריכה לבחון אם יש להערות האלה תועלת. אולי כדאי ליזום שיחה עם ההורים ולהבהיר עמדות וציפיות. (ואולי תרומתך לבית צריכה להיות אחרת). וייתכן שאת צריכה להפנים שאת עושה את שלך וזהו, ולהתעלם ממה שאחרים עושים.
והכל, אם ייעשה בכבוד ובנחת יש סיכוי שיתקבל בברכה.
בברכה
אפי קיציס
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם