שאלה
בס"ד
לכב' הרב:
יש לי קושיה שמטרידה אותי המון המון זמן.
מצד אחד, יהודי אמור לעבוד את ה' מתוך הנשמה, כלומר בצורה טבעית וזורמת ונורמלית. וגם אם לפעמים הוא נופל ח"ו בחטא כלשהו, עליו להמשיך ולהתקדם כל הזמן ולחשוב על העתיד במקום להצטער יותר מדיי על העבר. יהדות אמיתית ובריאה ושמחה.
אך מצד שני, עולם ההלכה הוא עולם קשה, כי יש בה המון המון פרטים ודיוקים קטנטנים, וכ"כ קשה למלא את כולם כדבעי. לדוג', מי שעונה אמן יתומה "יהיו בניו יתומים" ח"ו. מי שמדבר בחזרת הש"ץ "גדול עונו מנשוא". מי שכועס כאילו עע"ז. מרן המחבר אומר שכל הדיוקים בהברות ק"ש צריכים להיות בכל התפילה. כל פעם שאומרים שם ה' צריכים להתכוון אדון הכל וכו'. מי שגוזל (ייתכן גם בטעות) או הזיק חוזר לעוה"ז בגלגול הבא בתור בהמה וכדו'. גוי שגזל ש"פ חייב מיתה. רוח רעה השורה על הידיים בבוקר מונעת את האדם מלנגוע בעיניו, פיות וכו' לפני נט"י. ובכלל בהל' שבת יש הררים התלויים בשערה, ואם מישהו בטעות הוציא שערה אחת הוא מיד מתלבט אם זה היה פ"ר או לא, ואז הוא חייב חטאת (לפי חלק מהאחרונים). ועוד הרבה דוגמאות יש...
איך, איך פשר לעבוד את ה' בצורה בריאה וזורמת מתוך הנשמה באופן טבעי כאשר על כל צעד ושעל יש חשש לאסון רוחני כלשהו?
אני מאמין ויודע שה' רוצה את קירבתנו מתוך אהבה אינסופית כלפי עמ"י- אבל איך באמת באמת ניתן לעבדו מאהבה ולא מיראה (הסטרית אולי קצת) שמא לעשות דבר כלשהו שלא לפי רוממותו ית'? אשמח אם הרב יוכל לרט היטב וגם לקצת מקורות . תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה
השאלה אכן מטרידה מאוד.
אולם התשובה לעניין זה היא די פשוטה:
אחד הכללים המופיעים בהלכה הוא "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". אנו יודעים כי אנו בני אדם, וכי התורה ניתנה לנו, על כן אנו מנסים לעשות את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר, אולם יודעים כי ריבונו של עולם אינו "מחפש" אותנו כל הזמן, והוא יודע שהוא נתן את התורה לבני אדם. על כן אנו שמחים במה שאנו עושים, ומתקנים את מה שאנו יכולים, וחיים בצורה בריאה וזורמת מצד עצמה.
כל טוב