שאלה
האם יש כללים מתי צריך לעשות חסד ומתי לא? תמיד אומרים שאדם צריך לדעת מתי להגיד 'לא', אבל איך אפשר לדעת בכל מקרה לגופו, אם נכון להגיד 'לא', או להתאמץ ולעשות חסד מתוך מסירות נפש?
אני רוצה להדגיש שהשאלה אינה איך מתגברים על אי נעימות לומר 'לא', אלא האם יש גבול אובייקטיבי, ואיך אפשר לדעת אותו?
ברוך
תשובה
הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בשיתוף מידות החסד והדין. החסד - תכונתו התפשטות, נתינה בלי גבול ותנאי, הדין - תכונתו צמצום, גבול והסתייגות. שיתוף תכונות אלו, מלבד היותו מפלאי הנהגת הבריאה והשגחת ה' על עולמו, פועל גם במישורים "נמוכים" של המציאות ושל חיינו. אפילו בכוס תה פשוטה אפשר להבחין בשילוב החסד והשפע (התה) והדין, הלא הוא הכלי המוגבל והמצומצם המכיל אותו (הכוס). מתה ללא כוס - בוודאי אי אפשר ליהנות, ואילו כוס ריקה - איננה מביאה תועלת.
הוא הדין גם בנפש האדם וביחסו לעצמו ולזולתו: חסד בלבד, נתינה והשפעה בלי גבול - בוודאי אינם טובים, וגם דין בלבד, דהיינו מי שמצמצם ומקמץ ידו ואינו נותן אלא למי שהוא חייב לו – אינו דרך לקיום העולם.
"כפי כוחו ויכולתו"
ועל כן, מובא בהלכה לגבי מתת גשמי, שמחד גיסא צריך האדם לתת ולהעניק (חסד) ומאידך גיסא עליו לדעת להגביל ולצמצם את הנתינה (דין) לממדים מתקבלים על הדעת. וזה לשון השולחן ערוך: "שיעור נתינתה - אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מידה בינונית" (הלכות צדקה, יורה דעה רמט סעיף א). ומוסיף הרמ"א וכותב: "ואל יבזבז האדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות" (בית יוסף בשם הגמרא).
כלומר אם יש לך לתת - תן כפי צורך הנזקקים, ואם האמצעים שברשותך מוגבלים - תן לכל היותר עד חמישית, שאם תיתן יותר מזה אתה עלול, בסופו של דבר, להפוך בעצמך לעני ונצרך לבריות, ואם כן יקרה - הרי לא בחכמה ובמידה הייתה נתינתך.
כשאין לו אפשרות לתת - מוסיף השולחן ערוך ללמדנו - על כל פנים, כשהוא אומר את ה'לא', צריך לדעת איך לאמרו. וכלשונו: "אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו [בעל הבית בעני] ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת" (שם סעיף ד).
מחד גיסא, עם כל המעלות העצומות שחכמינו ז"ל מונים במצוות הצדקה והחסד, הם עצמם מורים לנו לערב בה את הדין ולשים לה גבול. והגבול הוא "כפי כוחו ויכולתו", ומאידך גיסא, גם בדין ("אין לי לתת לך") עלינו לערב את החסד ("רצוני לתת, אלא שאין ידי משגת, מחל לי" וכו').
וכדאי לעיין עוד בדבריהם ולראות עד כמה צריך הדין להיות מעורב בחסד. "כמה ראוי לכל אחד ואחד" (סימן רנ), "למי נותנין צדקה ואיזה קודם לחברו" (סימן רנא) וכדומה.
בדרך כלל איננו מיליונרים
לכאורה, העיקרון הנלמד מן הדברים שלעיל הוא בר יישום בכל סוג של חסד, לאו דווקא בנתינת מתת גשמי, כמו ממון. כבר לימדונו חכמינו ז"ל, שתשומת לב וחיבה, ובוודאי סיוע מכל סוג שהוא, נחשבים לצדקה, שלעתים היא גדולה מנתינת מזון. נאמר: "ולבן שיניים מחלב" (בראשית מט עב) ואמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו [כלומר מחייך אליו] יותר מן המשקהו חלב" (מסכת כתובות דף קיא).
לכן גם כאן אפשר לומר "אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים", כלומר אם לבו רחום, רוחו איתנה ותעצומות נפשו ואהבתו לזולת מתפשטים והולכים, ייתן "כפי צורך העניים", העניים ברוח, הזקוקים לתשומת לב, למילה טובה, לחיוך, לעצה או לכל סיוע אחר.
אלא שרובנו איננו "מיליונרים" לא בגשמיות ולא ברוחניות. הכוח, הזמן, הממון וכוחות הנפש העומדים לרשותם של רוב האנשים הרגילים - מוגבלים למדי, ועל כן גם כאן מוכרחים לומר "ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו" וכו'.
כלפי מה הדברים אמורים? האם מוטל עלינו "לעשר" גם את הזמן ואת כוחות הנפש במידה של חומש? וכי יש לנו דרך למדוד דברים כאלה?
מסתמא שלא, אבל מתוך הגהת הרמ"א - "שלא יצטרך לבריות" - אפשר ללמוד כלל:
כשם שבעניין צדקת ממון, העיקרון המנחה הוא שלא לתת במידה שתהפוך אותך לעני וחסר כל - הוא הדין גם בזמן, בכוח או בתשומת לב. דהיינו אם תקדיש מזמנך הרבה כל כך, עד שלא ייוותר לך די לעצמך או לבני ביתך - עברת את ה"חומש" וסופך "להצטרך לבריות". אם מסרת מכוחותיך לזולת עד שלא נותר בך כוח לעצמך, או למחויבויותיך הבסיסיות - גם כן עברת את הגבול.
אם הרעפת תשומת לב וחיבה על הנזקקים לך, באופן שמצאת את עצמך, בסופו של דבר, מרוקן וחסר יכולת להעניק לקרובים ולזקוקים לך מבית, נמצאת "מבזבז" יותר מחומש ו"נצרך לבריות" בעצמך.
שלא תהיה נצרך לבריות
מובן, שכדי ליישם את הכלל הזה, המשתמע מן ההלכה גם בתחומי חסד אחרים, צריך כנות ותשומת לב רבות.
קל לי יותר לבדוק כמה כסף יש לי ומהו בדיוק ה"חומש" שלי מלבדוק כמה כוח יש בי ומתי אני "מבזבז" אותו יותר מדי.
אבל אפשר לזהות את הגבול. יש "סימן" ברור לכך שהאדם עבר את גבול ה"חומש" שלו: אם הוא נותן וחש עצבני ומרוט, כמי שכופים עליו לתת ("כי מוכרחים" ו"איך אפשר שלא" או "מה יגידו" ו"לא נעים" וכדומה); אם הוא מעניק אבל בו זמנית חש טינה כלפי מי שמבקש ממנו סיוע - ייתכן מאוד שהוא עבר את גבול היכולת שלו, ועל כן עליו לסרב ולומר 'לא'.
בהתאם להוראת ההלכה לגבי צדקת ממון, כל סוג של 'לא', מן הראוי שייאמר בנועם ובפיוס ולא בתוקפנות. "לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב, שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת" ("מצטער, אין לי כוח או זמן או אפשרות לסייע לך, על אף שהייתי רוצה מאוד"). דרך כזו של פיוס אפשרית, אכן, בטרם עבר הנותן את גבולות ה"חומש" של עצמו, אבל משעבר אותם והוא אומר 'לא', בוודאי ה'לא' שלו כבר עצבני ומתוח, כעוס ומאיים, ובמקום חסד הוא גורם צער.
אל תצדק הרבה פן תרשע הרבה...
עצם הידיעה שמותר, ואולי אפילו חובה לעתים, לומר 'לא' (לשים גבול לחסד), עשויה להרגיע את המסרב ולסייע לו להתגבר על ייסורי מצפון מיותרים, ששוב גורמים לו להיות עצבני ומאוים.
אפשר להגיד 'לא' יפה, כך שהזולת יבין שאתה פשוט לא יכול. לא שלא אכפת לך ולא שלא היית רוצה לעזור - הוא פשוט יבין את המוגבלות שלך, את האנושיות שלך. זה עדיף על העמדת פנים של צדקות יתרה, שבסופו של דבר, עשויה להוביל דווקא למקום שהוא רחוק מאוד מצדקות...
וזה פירושם של דברי קהלת "אל תהי צדיק הרבה... ואל תרשע הרבה" (פרק ז פסוקים טז, יז), כפי שביאר רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב) בספרו 'ליקוטי הלכות': כאילו אמר 'אל תצדק הרבה פן תרשע הרבה'.
אל תהיה צדיק יותר ממה שביכולתך באמת (כגון נתינת צדקה או עשיית חסד יותר ממה שביכולתך באמת), פן (משום שעל ידי זה) תרשע הרבה (שסופך להיות עני או לפגוע בזולת, מפני שנתת יותר מדי, וכבר אין בך כוח לאחרים).
ואין הכוונה כאן, חלילה, לטפח סוג של אנוכיות וחוסר התחשבות. הרי מובן שחובת הצדקה והחסד עדיין מוטלת על כל אדם, ומן הראוי שיהודי ישים לבו לכל מה שחסר לחברו ויסייע לו ככל האפשר. אלא שגם התחשבות ונתינה צריכות, כאמור, להיות מתוך מידה ושיקול דעת, "שלא יצטרך לבריות".
גבול יכולתו וכוחו
עוד בעניין שיקול הדעת לגבי יכולתו וכוחותיו של האדם, חשוב לציין, שכשם שאדם עשוי (בדרך כלל בגלל מוסכמות) להגזים לכיוון "עודף חסד" - הוא עשוי גם להטעות את עצמו שאין לו כוח או זמן או אפשרות לסייע לזולת ולהמעיט בעשיית חסד מכפי יכולתו האמתית. ועל כן, בשיקול הדעת הזה, צריך האדם להתבונן בעצמו מתוך הכנות המרבית שהוא יכול לגייס, ומתוך רצון ושאיפה להתחזק בחסד. והבדיקה - האם אינו מטעה את עצמו לגבי יכולתו - גם היא נמצאת בדברי השולחן ערוך: "ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת", כלומר שיהיה בצער אמתי על שאינו יכול לעזור, שאילו יכול - היה נותן בשמחה וברצון. אם הרגשה כזו מלווה את ה'לא' שלו, מן הסתם אין זו אנוכיות גרידא כי אם באמת גבול יכולתו וכוחו.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם