שאלה
שלום,
ברצוני לשאול שאלה ביחס הראוי,. אני האחות הבכורה ויש שנה מתחתי אחות.
אחותי בתקופה של בלבול גדול ואחרי תקופה קשה הורי אימצו מדיניות מסויימת כלפיה שהם משתדלים שלא להעיר לה בכלל. 0(אחרי התייעוצויות שהם ערכו). בהתחלה הבלגתי, אחרי שנה קצת יותר התחספסתי, אבל אני עדין משתדלת להבליג. בחצי שנה האחרונה היחס ביננו על הפנים אנחנו רבות המון, היא מדברת אלי בבוטות, בצורה לא יפה אפשר לומר שקצת מתאכזרת, אני גם לא תמיד טומנת את ידי בצלחת אבל אני משתדלת אולקים יודע כמה, אומנם לא תמיד מצליחה אבל תמיד משתדלת ומתפללת שזה לא יחזור על עצמו. אני מנסה לדבר אבל לרוב היא לא מעוניינת בשיחה של "איך משפרים את המצב" פשוט אומרת קצרות שאני אשמה ושאני צריכה להפסיק להעלב "כי ככה היא" יש לציין שלאחרים היא לא מתנהגת ככה מופנות אלי. כשיש ויכוח ביננו אני כמעט תמיד בצד המוותר המתנצל המתפייס, היא תמיד גורמת לי להרגיש אשמה אשמה קשה. אחרי ריב ראיתה אני אוכלת את עצמי מבפנים, אני לא יכולה להבליג כל כך הרבה ושמישהו במגרש הביתי שלי פוגע בי כל הזמן כמעט מידי יום. אני לא יודעת מה לעשות, כשאני מדברת על וויכוחים אני מדברת על אוטו כשינו צריכות, דבר מסויים אחר. אני מוותרת גם כהצדק איתי והורי מודעים חד וחלק שאין מה להתווכח קורה המון שאני מרגישה רע ומגיעה אליה לחדר (כשהיא מתעלמת ממני) ומוותרת. דוחה, משנה. אבא שלי אמר לי היום שכנראה בגלל שהיא כל הזמן בצד המנצח, ואני תמיד מוותרת, זה כנראה מותיר בה רושם שהיא צודקת, אני מרגישה בושה גדולה מוותרת והיא מרגישה שצדקה, שניצחה וככה זה כל וויכוח היא סלע . אני לא רוצה להרחיק אותה אני מפחדת מזה ממש אני רוצה לקרב אותה ולכן הולכת לידה על ביצים אבל היא, שוברת את הכלים צועקת הולכת לחדר מודיעה שלא תדבר איתי לעולם ואני מתקפלת מפחדת ממה שהיא עלולה לעשות ומוותרת. בנוסף אני שמרגישה שיכול להיות שכאחותה יש לי חלק בבלבול יש לי אחריות עליה ושאני צריכה להתאמץ. ואני מוותרת ומחזרת, בוכה ונעצבת היא שולטת בי במובן הזה. ואני כבר לא יודעת מה לעשות???? אני בוכה המון בגללה בעיקר מתוך זה שאני נשברת ולא מגיבה בצורה יפה ושולטת בעצמי. אבל כמה אפשר? אני לא איזה צדיקה, אחרי כל ריב אני מתביישת בעצמי כל כך מתביישת, אני בטוחה שאם הייתי באמת צדיקה זה לא היה קורה ושה' יתברך מצפה ממני לנסות לקרב להפסיק א
תשובה
שלום וברכה
הנושא בו את עוסקת קיים כמעט בכל משפחה. על אף העובדה שאנו משפחה אחת – הנפשות הפועלות במשפחה שונות האחת מהשניה, הורים מחפשים דרך להנהיג את המשפחה, אחים ואחיות לעתים מסתדרים ולעתים לא, וגם זה משתנה לאורך החיים – אלו החיים, וצריך ראשית להבין כי כך מתנהלות כמעט כל המשפחות בישראל. כמובן, שכל אחת מיוחדת, ולכל משפחה יש דרך משלה, ואין העובדה שהדבר קיים אצל כולם פותר את הבעיה שאת מתלבטת בה – אולם הידיעה כי מה שאת מתארת הוא חלק מהחיים ולא חריג בהם היא מחזקת מעט.
לצערי, אני לא איש מקצוע, ולא יכול להדריך אותך מה לעשות. אם תקראי היטב את המכתב שלך תראי כי מה שמעסיק אותך, ובצדק גמור, הוא לא כל כך אחותך, אלא את עצמך: מי את, מה יכולתך לעמוד במתח הזה, מה נכון לעשות, האם זה מידה טובה לוותר או להפך (בכל המקרים האלה) וכדו'. כיוון שזה הנושא המטריד אותך, וכאמור – בצדק גמור, אולי כדאי לך להקדיש זמן לעצמך. אם את יכולה ללכת לייעוץ על ידי בעלי מקצוע שילמד אותך לקרוא את עצמך ולקבל את ההחלטות שלך לבדך – זה יהיה נפלא. זה יוריד ממך את המשא הכבד של המתיחות המתמדת וחיפוש הזהות שלך, וייתן לך אפשרויות נפתחות.
כעזרה ראשונה אני אכן מציע כי את עיקר מאמצייך תפני לא לאחותך אלא לתשומת לב לאדם הכי יקר לך – את עצמך. נסי לברר היכן הדברים פוגעים בך, ואיך את יכולה להימנע מהם; נסי דרכים שונות של תגובה, ואולי פעם דווקא כן לעמוד על שלך גם במחיר הדברים הקשים שהיא אומרת וגם במחיר הכאב שלך וההתלבטות אולי לא זו המידה הנכונה – ותבחני כיצד את חיה לאור זה, וכדו'. כלומר: משעה שתחליטי כי הנושא אינו אחותך אלא את עצמך, ולא תתביישי בזה, אלא תראי בכך את משימת החיים שלך – סביר מאוד להניח שתהיי מסוגלת יותר לאחר מכן גם להיפתח למערכת היחסים המורכבת עם אחותך. זו עצה לעזרה ראשונה. האם היא עוזרת במשהו, או שאפשר לחפש דרך אחרת ?
כל טוב