שאלה
שלום כבוד הרב,
ראשית,ישר כח על המפעל העצום של השאלות באינטרנט.
קראתי את מאמרך, "אחדות" בעלון "שבתון" ועלו לי כמה שאלות.
האם עלינו לשנות ולפרוש מדרכנו כדי להגיע לאחדות עם האחר? אני מסכים שעלינו להקשיב לכל אדם וללמוד מכל אדם, אך האם אין אנו יכולים לעשות זאת ובנוסף ללכת בדרכנו במלואה?
האם עלינו לוותר על חלק מנכסינו הרוחניים כדי להתאחד עם השני? אני חושב שעלינו לשוחח עם קבוצות אחרות בעם ולהיות פתוחים לרעיונות ודעות, אך אם לא נשיג פשרה נכשל באחדותנו?
תודה רבה וחג שמח
תשובה
שלום וברכה
א. כדי לענות על שאלות אלו שאל את עצמך מה קורה בחיי הזוגיות הפרטיים שלנו – האם אפשר לקיים זוגיות בה כל אחד הולך בדרכו שלו בלי שפה של ויתור, פרגון, קבלה, פשרה וכדו' ? במקרה של הזוגיות אין אנו אומרים לעצמנו כי מילים אלו הן מילים פסולות, אלא מבינים שיש פן ייחודי ואותנטי ועצמאי אליו אנו שואפים, ובד בבד יש מגמה אחרת הקושרת ומאחדת ומחייבת התנהגות אחרת. הדברים נכונים גם ביחס לעם ישראל. לא ניתן ללכת בדרך שלך במלואה ולבקש את האחדות, בשל העובדה שבנקודות מסוימות דרך אחת סותרת ומחייבת את השני שלא ללכת בדרך שלו במלואו.
ב. אין לראות בכך ויתור. יש לראות בכך מגמה נוספת: מול המגמה של להיות אנו עצמנו עד הסוף יש מגמה להיות עם מאוחד, גוי אחד בארץ, הפועל מכוח שם ד' ומקדש את שמו בעולם. שתי המגמות האלה נמצאות פעמים רבות בסתירה מסוימת – אנו צריכים למצוא את הדרכים לאפשר לממש כמה שניתן מכל אחת מהדרכים יותר ויותר, ולא להתחיל מראש בויתור או בפשרה, אולם להכיר בכך שכדי לממש את שני האידיאלים – יהיה צורך בהכרעה כי יסוד האידיאל הגדול הוא "גוי אחד בארץ".
כל טוב ויישר כוח