אור בשבת

שלום לך
באופן כללי מדע לא יכול לפתור "בעיות" בהלכה כי להלכה אין בעיות, או שהדבר מותר או שהדבר אסור. מה שניתן לעשות הוא לבנות כלי שמיישם את עקרונות ההלכה בצורה נוחה למשל קלנועית בשבת היא יישום של עיקרון הלכתי של גרמא המותרת שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" - עשייה הוא דאסור אבל גרמא מותרת (וגם יישום זה שנוי במחלוקת ) אלא שכתבו הפוסקים שזה רק במקום הפסד או צורך גדול ולכן הקלו לצורך זקנים וחולים.
לכן אני ממליץ לך לכתוב עבודה בנושא של הדלקת אור בגרמא כאשר ההגדרות המרכזיות לגרמא הם הפסק זמן בין הפעולה לתוצאה ורצוי שיהיה גורם נוסף שמעורב בפעולה ואם אפשר שהוא יהיה טבעי ומעט אקראי - זה עדיף כי אז הפעלה לא מיוחסת דווקא לאדם וגם לא וודאי שהיא תקרה.
ואצרף לך ביאורים בנושאים אלו מספרי פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א על מנת שתבין את הכללים ותוכל להציע בניית מכשירים מועילים  
בברכה אייל משה

איסור הדלקת נורות ומכונות חשמליות
אסור מהתורה להדליק נורה חשמלית, ואיסור זה כלול במלאכת 'הבערה'. שכן בעת שמדליקים את הנורה - חוט הלהט בוער, וכן בעת שמדליקים גוף חימום חשמלי - גוף החימום מתלהט ובוער, והרי זו הבערה שאסרה התורה. ואף שבעבר לא היו רגילים להשתמש בהבערת ברזל לשם אור או חום, מכל מקום מצינו שכאשר היתה תועלת בהבערת הברזל, האיסור להבעירו בשבת הוא מהתורה. כפי שכתב הרמב"ם (שבת יב, א), שהמחמם את הברזל כדי לצרפו אח"כ במים, שעל ידי כך הברזל מתחזק, עובר באיסור תורה של 'מבעיר'. וממילא ברור שכל אימת שיש תועלת בהבערת הברזל, הדבר אסור מהתורה. והמכבה נורה או גוף חימום חשמלי - עובר על איסור חכמים, מפני שאינו ככיבוי אש רגילה, שבכיבוי אש נוצר פחם ולכן איסורו מהתורה (כמבואר לעיל טז, ד). אבל בכיבוי חשמל, לא נוצר במתכת דבר בעל חשיבות, ולכן איסורו מדברי חכמים.
וכן אסור מהתורה להפעיל מכונות חשמליות שיבצעו מלאכות האסורות מהתורה. לפיכך המפעיל מטחנה חשמלית עובר באיסור 'טחינה', והמפעיל מכונת לישה עובר באיסור 'לישה', וכן בכל המלאכות. ואף שבפועל האדם אינו טוחן או לש בידיו, כיוון שהוא לוחץ על כפתור ההפעלה, כל המלאכות שנעשו על ידי המכונה נחשבות כמלאכות שהוא עצמו מבצע (אורח משפט ע; אחיעזר ג, ס).
ב - איסור הפעלת מכשירים חשמליים
אסור להפעיל בשבת מכשירים שפועלים בעזרת חשמל כדוגמת טלפון, רמקול, מערכת אזעקה, פעמון, מאוורר ומזגן. ואף שאין בהם חוט להט והם אינם מבצעים מלאכה מל"ט מלאכות, אסור להפעילם בשבת, אלא שנחלקו האחרונים האם איסור הפעלתם מהתורה או מדברי חכמים.
יש אומרים שכל הפעלת מכשיר חשמלי אסורה מהתורה משום מלאכת 'מבעיר', שהחשמל כמוהו כאש, שיש בו אנרגיה וכוח לפעול. ולכך נטה מרן הרב קוק זצ"ל, שהחשמל נחשב לאש, כי אין העיקר באש שתהיה נראית כאש, אלא העיקר שיהיה בה כוח פעולה להאיר או לחמם או להפעיל דברים שונים. וכן מצינו שאמרו חכמים (יומא כא, ב) שיש סוגים שונים של אש, ויש אש שאינה שורפת ומכלה, כמו האש שבערה בסנה לעיני משה רבנו ע"ה (אורח משפט עא). וכן דעת הרב עוזיאל שהפעלת מכשירים אסורה מהתורה, משום מבעיר ומשום תיקון כלי, שעל ידי הפעלת החשמל המכשיר החשמלי נעשה ראוי לפעולה (משפטי עוזיאל או"ח ב, לו, ב). ודעת ה'חזון איש' (או"ח נ, ט) שהפעלת מכשירים חשמליים אסורה משום מלאכת 'בונה', משום שבסגירת המעגל החשמלי נוצר כלי, שעל ידי החשמל הזורם בו מתעורר חוט החשמל לחיים ומפעיל את המכשיר החשמלי. נמצא שהסוגר מעגל חשמלי בונה את הכלי, והמנתק את המעגל החשמלי סותר את הכלי.
ויש אומרים, שהפעלת מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט ואינם מבצעים מלאכה מל"ט מלאכות, אסורה מדברי חכמים, משום שהיא מעשה של חול. בנוסף לכך, בעת הפעלת מכשירים חשמליים מולידים זרם בחוטים (בית יצחק). אבל איסור מהתורה אין בזה, הואיל ואין אש במכשירים שאין בהם חוט להט. וגם אין בהדלקתם איסור 'בונה', כי לא שייך להגדיר מעגל חשמלי ככלי. והרחיבו בביאור דעה זו הרב אויערבאך (מנח"ש ט), והרב וולדינברג (ציץ אליעזר ח"א כ, י).

דעת מרן הרב קוק ששימוש בחשמל אסור משום הבערה, לא נודעה כל כך, שכן שו"ת 'אורח משפט' שבה מופיעות התשובות על כך (סימנים ע-עא) נדפס בשנת תשל"ט, ואילו עיקר דיוני אחרוני זמנינו בסוגית חשמל נתקיימו כשלושים שנה קודם, כאשר החזו"א נטה לומר שהאיסור מהתורה משום 'בונה', ורבים חלקו עליו, ומהם הרב אויערבאך והרב ולדינברג. אולם יש עוד כמה אחרונים שכתבו כדברי מרן הרב קוק שכל שימוש בחשמל אסור משום מבעיר, כ"כ משפטי עוזיאל או"ח ב, לו, ב; ישכיל עבדי ה, לח; ברית עולם המבעיר והמכבה ס"ק א; שו"ת מים חיים או"ח קלד, לרב יוסף משאש. ועיין בערך 'חשמל' באנציקלופדיה התלמודית שם נתבררה בעיקר דעת הסוברים שהאיסור מדרבנן לעומת החזו"א. ויש לדעת כי לחזו"א כאשר המכשיר עובד, אין בהוספת זרם כדי שיפעל יותר חזק איסור תורה. אולם למרן הרב שסובר שכל פעולה חשמלית אסורה משום הבערה, גם הוספת זרם אסורה מהתורה.
ואמנם רבים מאחרוני זמנינו קבלו את דברי רש"ז אויערבאך שאין איסור תורה בחשמל, מ"מ חששו לכתחילה לדברי הסוברים שהאיסור מהתורה (עיין יבי"א א, כ; מנח"י ב, קיב, ובעוד ספרים רבים). ובאג"מ (ג, מב; ג, נה; ד, פד), הדבר אינו מוכרע. מ"מ נראה למעשה שהעיקר כדעת מרן הרב שכל שימוש בחשמל אסור מהתורה. אלא שבשעת הדחק אפשר לצרף את דעת הסוברים שהאיסור מדרבנן. אמנם הדרך להתיר שימוש במכשירים חשמליים בשבת היא בהפעלתם מערב שבת. ובשעת הדחק על ידי גרמא, היינו שמעשה האדם לא יגרום באופן ישיר ולא באופן מיידי את הפעלת המכשיר, כמו למשל במכשיר שמיעה להלן הלכה ג, וכמו בשינוי הזמן בשעון שבת, כמבואר להלן בהערה 6. ולגבי מכשירים שעובדים כרגיל, והתקינו בתוכם מנגון גרמא

פתרונות גרמא של מכונים שונים
יש אומרים, שניתן למצוא פתרון הלכתי שלפיו יתקינו דלתות שיפתחו ויסגרו באופן אוטומאטי בלא איסור, ולשם כך יש להשתמש בפיתוחים הלכתיים-טכנולוגיים של המכונים המיוחדים שהוקמו לשם כך. אבל כשלא מצוין על הדלת שהותקנה באופן שאפשר להשתמש בה בשבת, אסור להתקרב אליה בשבת, כדי שלא לגרום להפעלת המערכת החשמלית הפותחת וסוגרת את הדלת.
שני סוגי הפתרונות, גרמא - השהייה, מניעת המונע (ע' שש"כ כג, הערה קמו, שנשאר בצ"ע). עיין קדה"ש ח"א ע' 198 ואילך.
ולמעשה אין להשתמש בפתרונות אלו זולת שעת הדחק שאין עצה אחרת וממילא מדובר במצב של פיקוח נפש או קרוב לפיקוח נפש, לפי הסוברים שהותרה בשבת, דינו כפיקוח נפש.


הרחבה
היתר גרמא
למדנו במשנה (שבת קכ, א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". ומבואר בגמרא (שם קכ, ב): גרם כבוי מותר. שנאמר (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה - "עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". וגם רבי יוסי שאסר מסכים לכך, אלא שלדעתו בזה יש להחמיר "מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה אתי לכבויי".
כתב המרדכי (סי' שצט) בשם רבנו יואל, שגרם כיבוי אינו מותר לכתחילה אפילו ביום טוב אלא במקום הפסד. וכ"כ או"ז (ח"ב כח), וכך דעת מ"א תקיד, י. ולכך נוטה חזו"א. לעומת זאת דעת הט"ז תקיד, ז, שגם שלא במקום פסידא אפשר להקל בגרמא, שלא מצינו חבר לרבנו יואל. וכן משמע מהגר"א ריש סי' שיד. וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, מד, שגרם כיבוי מותר לכתחילה ושכן מוכח מהרא"ש ותוס'. ותמה על האחרונים שלא העירו על הרמ"א כלום, ועכ"פ הרי זה מחלוקת בדרבנן והולכים לקולא. ע"כ. ובשו"ת תפילה למשה ב, כג, האריך לדחות דבריו מכל הסוגיות והוכיח שגרמא מותרת רק במקום הפסד. ועיין
ומתוס' ביצה כב, א, והרא"ש ביצה ב, יז, יוצא שביום טוב ההיתר לכתחילה ובשבת רק במקום פסידא. וכך דעת הרמ"א (שלד, כב; תקיד, ג). (ולרע"א על שו"ע שלד, כב; וחזו"א לח, ו, לא ברור שלרא"ש גרמא מותר לכתחילה ביו"ט). וכן הסכים במאמר מרדכי להתיר גרמא לכתחילה ביום טוב, ובשבת רק במקום פסידא, ולכך נוטה בשעה"צ תקיד, לא. ועיין במנו"א ח"ב א, 47, וארח"ש כט הערה מד, והערה נג.
וגם לצורך מצווה גרמא מותר לכתחילה, וכפי שלמדנו בשבת קכ, ב, שמי שהיה כתוב שם על בשרו ונזדמנה לו טבלה של מצווה - טובל, כי המחיקה בגרמא. וכן לצורך חולה גרמא מותר, שהוא כמו במקום הפסד (ע' במ"א שכח, נג). ונראה שכל שהוא צורך גדול הוא כמו מקום פסידא.
ועיין בילקוט יוסף (ח"ה ע' רלז) שכתב שההיתר הוא "במקום הפסד גדול". ונראה בפוסקים שלא הצריכו הפסד גדול, אלא שאין להקל סתם בצורך קל אלא רק בצורך גדול. וגם הפסד שאינו גדול נחשב כצורך גדול.
דין גרמא בשאר איסורים ובתוך כך מתבררים גדרי גרמא
גם בשאר איסורים יש חילוק בין מעשה לגרמא:
סנהדרין עז, ב: "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (כפת את חבירו והפנה את מרוצת המים עליו) - גירי דידיה הוא, ומיחייב (חיציו שלו הם וחייב). הני מילי - בכח ראשון, אבל בכח שני - גרמא בעלמא הוא". ופירש רש"י: "אבל בכח שני - שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו". ורמ"ה שם כתב שכיוון שמרוצת המים חשובה ככוחו, אין הבדל אם באו המים עליו מיד או לאחר זמן, אלא כוח שני הוא שבאמצע עמדו מחמת דבר שעיכבם, ואח"כ נמשכו מאליהם. ועוד פירוש כתב הרמ"ה, שכוח ראשון הוא המים הראשונים, וכוח שני המים שבאו אחריהם.
עוד שם בסנהדרין עז, ב: "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא - משום דכחו הוא, אי כחו - תיזיל לעיל (תמשיך לעוף כלפי מעלה)! ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת (תיפול ישר כנגדה)! אלא: כח כחוש הוא". רש"י: "כח כחוש הוא - אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו". ונראה מזה שיש חילוק בין פתיחת סכר לבין שפיכת מים או זריקת צרור, שכאשר האדם פותח הסכר, רחוק קצת נחשב כוח שני. ואילו כאשר הוא זורק את המים או הצרור, כל שניכר בו עוד כוח פעולתו הוא כוח ראשון, ורק כאשר ניכר שהם זורמים מעצמם, היינו שגם אם היו מניחים אותם שם בלא תנופת פתיחת הסכר, היו זורמים באותה מהירות, יחשבו ככוח שני. ונראה מסברה שלכך התכוונו רש"י ורמ"ה. אלא שמלשון רש"י נראה קצת, שכבר כשהוא רחוק קצת נחשב כוח שני, ולכאורה עדיין הוא שוטף במרוצה מכוח פתיחת הסכר. וצ"ע. ועיין בארח"ש כט, הערה ל.
חולין טז, א: "אמר מר: השוחט במוכני - שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! לא קשייא: הא בסרנא דפחרא (גלגל שיוצרי חרס מגלגלים ברגלם), הא בסרנא דמיא (גלגל שמסתובב על ידי המים). ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון, הא בכח שני". וכאן פירש רש"י: "בכח ראשון - מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף. בכח שני - לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה". וזה כפירושו השני של הרמ"ה, הרי שרש"י מסכים גם לפירוש זה, וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל, ע' תשסג, הערה 73.
ונלענ"ד שאין מחלוקתם של רש"י והרמ"ה קוטבית, וכי הרמ"ה לא יודה שאחר מרחק של מאה ק"מ הוא נחשב כוח שני, ואולי אף עשרה ק"מ, ואולי אף ק"מ, ואולי אף חמישים מטר, ואולי כל מה שנחלק הוא על מרחקים קצרים, שהבין מרש"י שכל שנתרחק קצת, הוא כוח שני אף שנראה לעין שהוא בא מכוחו הישיר של האדם. ובלא ספק הדין גם תלוי בגודל הסכר, שאם פתח סכר קטן, תוך מרחק קצר המים יחשבו כוח שני, ואם הסכר ענק, גם אחר מרחק גדול יותר עדיין הוא כוח ראשון. וסבר הרמ"ה שאם יגדיר באופן שעבר מכשול או מים שניים, יהיה יותר ברור החילוק, שגם מרחק רב נחשב כעבר מכשול. וכן למדנו בחולין טז, א, שרש"י מסכים לרמ"ה. וזו הסיבה שחכמים לא הוצרכו להגדיר במפורש כרש"י או רמ"א, כי רצו לכלול את כל המצבים שבהם ניכר הבדל בין כוחו הראשון של האדם לכוחו השני, שבכוחו השני הוא 'גרמא'.
גרמא בנזיקין
ב"ק ס, א, "גרמא בנזקין פטור" (מדיני אדם וחייב בדיני שמיים), ועיין שם שבכיוצא בזה במלאכת זורה בשבת חייב. וזה לשון רב אשי (שם): "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו (שחייב) - הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא (שהבעיר אש והרוח ליבתה אותו) גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". ויש לעיין אם הזיק בדרך שרגילים המזיקים להזיק, אלא שלא עשה זאת בכוחו אלא בגרמא, האם יתחייב בדיני אדם, כשם שבשבת מתחייבים כי הוא מלאכת מחשבת. או שיש הבדל עמוק בין דיני שבת לנזיקין, שרק בשבת מלאכת מחשבת בכלל האיסור גם כשהיא בגרמא, ואילו בנזיקין לעולם יהיה פטור בגרמא.
מלאכות שדרך עשייתן בגרמא
וכפי שלמדנו בבא קמא ס, א, כאשר דרך עשיית המלאכה בגרמא, כך הוא חיובה, וכך הוא חיוב זורה. כלומר לגבי שבת כל שהוא עושה את המלאכה כדרך עשייתה הרי זו מלאכת מחשבת וחייב. וכ"כ בערוה"ש שטז, יא, שהסוגר דלת על צבי חייב, אע"פ שנראה שהוא גרמא, כי כך הוא דרך הצידה. וכן מצינו שיש מלאכות שעשייתן על ידי שיהוי, כמו בישול וזורע (ועיין להלן בהרחבות יט, ג, בגדרי זורע) ונותן צמר ליורה של צבע, ועל אופן זה הוא חייב ואין בזה דין גרמא.
ואמנם לדעת מגן אברהם (רנב, ב), במלאכת זורה הדין מיוחד שחייב בגרמא (ונראה שכן הדין בבישול וזורע וצובע שנעשות בגרמא), אבל במלאכות אחרות, רק אם עשאן בעצמו בלא סיוע דבר אחר חייב. לכן הנותן חיטים בריחיים של מים, והן נטחנות שם - פטור. אולם דעת רוב ככל האחרונים שחייב, וכ"כ אבן העוזר (או"ח שכח), מפני שדין שבת שונה מדיני נזיקין, שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל שנתקיימה מחשבתו והוא עשה את המלאכה כדרך שרגילים לעשותה, גם אם נעשתה בגרמא חייב. וכן מבואר בבאו"ה רנב, ה, 'להשמעת' עפ"י כמה אחרונים.
ובשו"ת זרע אמת (או"ח מד) ביאר שאם בעת המעשה מתחילה המלאכה להתבצע, כפי שנעשה בזורה - חייב. ואם היא מתחילה להתבצע לאחר זמן - פטור. וזה הטעם שמותר להניח כלים מלאים מים שיתבקעו בעת שהאש תגיע אליהם (שבת קכ, א). ולפי זה אם בשעה שהניח את החיטים ברחיים עוד לא החלה הטחינה, הוא גרמא ופטור. והסתפק בבאו"ה שם, לגבי מי שנתן חיטים לתוך רחיים שכבר טוחנות את החיטים שיש בהם, שאולי כיוון שהחיטים הללו ייטחנו רק לאחר זמן הוא גרמא, ואולי כיוון שהטחינה נמשכת ברציפות הוא מעשה ממש, וכדרך שמניח קדרה על האש מבשל אף שסיום הבישול יהיה עוד שעה. ע"כ. ובשביתת שבת מלאכת טוחן כ' כתב, שי"א שכאשר נתן חיטים לרחיים שעובדות חייב רק על מה שנטחן בסיבוב הראשון, אבל בסיבוב השני הוא כוח שני וגרמא. וכיוצא בזה אפשר לדון על פתיחת ברז להשקות צמחים, שאפשר שרק על מה שיוצא בכוח ראשון חייב, ואפשר שכל מה שנמשך מפתיחתו כיוון שהוא כדרך מלאכתו חייב (ועיין ארח"ש כט, יא). ועיין להלן כ, ו, שנחלקו לגבי הנחת מצודה כאשר יש וודאות שיצודו בה חיות. שלדעת רבים זהו גרמא ואיסורו דרבנן (מנחת חינוך צד ג'; ערוה"ש שטז, י). ויש אומרים שהואיל וכך היא עיקר דרך צידתם, האיסור מהתורה (פמ"ג שטז א"א ט). ועיין באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל ע' תשסז-ט; ובשש"כ ח"ג א, כד-כה; ארח"ש כט, הערות יב-יג
השופת קדרה ואח"כ בא אחר והדליק את האש, האיסור דרבנן. לחזו"א לח, ג, כי הוא גרמא, וגם משום גזירת חיתוי. ובהר צבי או"ח קלו, נטה לומר שהאיסור דאורייתא, כי הוא כמקרב את הקדירה לאש, ולכן נטה לאסור מהתורה להניח תבשיל על פלטה שתדלק אח"כ על ידי שעון שבת. ועיין שש"כ ח"א א, כו, הערה עד; ח"ג א, הערה קד, שאסר חימום באופן זה.
ואם נטל שמן מנר דולק בלי שיהיה שום שינוי בעצמת האור, רק שהנר יכבה מוקדם יותר, לתוס' הוא גרמא, ולרא"ש (ביצה ב, יז) אסור מדאורייתא ונחשב כיבוי ממש. ועיין בשש"כ ח"ג א, הערה קיא, שאם יתחב את הנר בחול, באופן שכשיגע הנר לשם יכבה - גם לרא"ש הוא גרמא.
ונראה מכל מה שלמדנו שהתנאי הראשון לגרמא, שהפעולה נעשית בשינוי מדרך עשיית המלאכה, ורק לאחר מכן, אם הוא גם בגרמא, מותר לעשותו במקום פסידא. אלא שיש לדקדק אימתי הוא באמת גרמא, כי לפעמים מה שנראה כגרמא הוא קירוב כיבוי ואסור כמבואר להלן בהרחבות יז, ה. וכן לדעת הרא"ש נטילת שמן מנר אסורה מהתורה.