שאלה
אני יודעת שכתוב במשנה על אהבת הבריות והרי אנחנו מצווים לשנוא את עמלק האם זה לא סותר את מה שכתוב על אהבת הבריות? ובכלל אנשים ששונאים ערבים או שמאלנים האם זה לא מנוגד לאהבת הבריות?
תודה
תשובה
שלום
אכן לא רק כלפי בני עמנו יש לנו אחריות, אלא כלפי כל בני האדם. ואף שישנו סדר, ובכל ענייני הצדקה והחסד יש להקדים ישראל לנכרי, מכל מקום החזון השלם הוא להיטיב לכל בני האדם.
וכך למדנו מאברהם אבינו, שהיה אוהב את כל בני האדם וחפץ להיטיב להם. וכפי שאמרו חכמים (ב"ר נ, ד), שאותם המלאכים שבאו לאברהם אבינו בשעה שהיה חולה מהמילה, היו נראים בעיניו כעובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק שברגליהם, ואע"פ כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו, ושחט להם בן בקר רך וטוב. והיה אברהם אבינו חפץ להיטיב לכל הבריות מכל הבחינות, גם להשקות צמאים ולהאכיל רעבים, וגם ללמדם אמונה, וגם לעשות צדק, כפי שנלחם נגד ארבעת המלכים ששעבדו את חמשת המלכים.
ואמנם, אסור למחול לעובדי עבודה זרה ושאר חוטאים על חטאיהם, ולכן אסור לגמול חסד עם רשעים. אולם כאשר ניתן להחזירם בתשובה ולקרבם לאמונת האמת, מצווה לעשות זאת, מפני שהיחס הבסיסי שלנו כלפי כל הגויים צריך להיות של אהבה. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של ´הודו לה´ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו´ בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרי), ולאשר את חייהם" (לעשותם מאושרים בחייהם). והוסיף מרן הרב, שתכונה זו של אהבה ואחריות כלפי כל העמים מכינה אותנו לקראת רוחו של מלך המשיח (מדות הראיה, אהבה ה).
הלכות גרים הן, ללא ספק, מההלכות המופלאות שבתורה. לעומת כל מה שטוענים כנגדנו, שאנו כביכול גזענים במובן השלילי של המילה, באה התורה ומלמדת אותנו, שכל גוי אשר רוצה באמת ובתמים להצטרף לעם ישראל, יכול לעשות כן.
הגרמנים הנאצים, ימח שמם, לא נתנו אפשרות לשום אדם מלאום אחר, להצטרף אל הגזע השפל שלהם. גם יהודים שהתבוללו והוטבלו לנצרות, נחשבו אצל הגזענים הנאצים ליהודים. אולם דרכו של עם ישראל לא כך - כל גוי אשר ירצה להצטרף אלינו, יוכל לעשות כן על פי ההלכה.
אמנם, נכון שאנו גזענים, אבל במובן החיובי, אנו מרגישים אחריות לתיקון העולם, וכשם שאמר רבי מנשה מאיליה, כל זמן שישנה איזו תולעת אחת בנקיק סלע, שכואב לה ולוחץ לה, משמע שעוד לא הגיעה הגאולה. הרצון הטבעי ביותר שלנו הוא שיהיה טוב לכולם, ותמיד תמיד אנו פועלים למען תיקון העולם. אך הגזענים הנאצים ימח שמם, שחשבו כי הם "עם הסגולה", הבינו את הסגולה במובן הטמא וההפוך, הם חשבו כי להם מגיע הכל, וכי כולם צריכים לשרתם ולעובדם. ואילו אנחנו היהודים, רחמנים בני רחמנים, אפילו על האויבים שלנו אנו מרחמים.
ולכן אם יבוא גרמני או ערבי, אפילו אם יהיה זה בנו של שונא ישראל מובהק, וירצה בכל ליבו להצטרף אלינו - נקבלו, ונאהב אותו כאחד מאחינו, ואף יותר מכך, כפי שנצטוונו לאהוב במיוחד את הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
במשך עשרות השנים שעברו התברר כי בפועל רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלקם בזה שהם משתפים פעולה עם המחבלים, ועוברים על "לא תרצח", וחלקם בזה שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים ותושבים, ומצווה עלינו לגרשם מהארץ.
אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית יכולים להיות זכאים לתואר ´גר-תושב´ וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלת ישראל הפקירה את האוכלוסייה הערבית לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה. לפיכך רק אחר שנגרש את כל אותם המזדהים בגלוי עם המלחמה נגדנו, בין אם הם בתוך הקו הירוק ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל על פי הגדרת גר תושב או להגר למדינה אחרת.
אמנם מצווה זו, לגרש את הגויים שאינם מקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל´ ע"ז י, ו). ויתכן שכיום, בעקבות הלחצים הבינלאומיים, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו. ומכל מקום, אין אנו פטורים מלנסות לחתור למציאת דרכים לקיום הצו האלוקי. וגם כאשר אין בידינו כוח לגרש את אויבינו, מצווה עלינו לעודד את הגירתם בדרכים המקובלות בעולם.
ולהלן הרחבות ומקורות לתשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ומספר אורות בביאור הרב זאב סולטנוביץ שליט"א.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=449
א - מגורי נוכרים בארץ ישראל
שני איסורים נזכרו בתורה, ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חנייה בקרקע, שנאמר (ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם... כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים..." נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה:
לדעה הראשונה, איסור ´לא ישבו בארצך´ חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "לא תחנם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השניה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג).
הדעה השניה סוברת שהאיסור חל בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שבהם החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שבפועל אינו עובד עבודה זרה ושומר שבע מצוות בני נח, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, איסור ברכת ה´ (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.
הדעה השלישית סוברת, שכל גוי שאינו מוגדר כ´גר-תושב´, נצטוונו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חנייה בקרקע של ארץ ישראל. כדי להיות ´גר-תושב´ צריך לעמוד בשני תנאים, לשמור שבע מצוות בני נח, ולהאמין בה´ אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות המוחלטת של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. אלא שהוסיף הרמב"ם, שבזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל ´גר-תושב´, וממילא כיום, שאין היובל נוהג, לפי הדעה השלישית אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב). 1
ב - יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל
בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מוטלת עלינו מצווה לפעול לגרושם מהארץ.
לדעת רבים מגדולי הפוסקים ההלכה היא שכל גוי שאינו ´גר-תושב´, אסור שישב בארצנו, וכך לדעתם סובר הרמב"ם (הל´ ע"ז י, ו). ולכאורה יוצא מזה, שצריך לגרש את הערבים מהארץ, שכן הם אינם יכולים להיות גרים תושבים, מפני שכיום, בזמן שהיובל אינו נוהג, אין אפשרות לקבל ´גר-תושב´. אלא שכמה רבנים ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, בארו, שהאיסור כיום הוא להכניס לארץ גוי שבא מחוץ לארץ, שהואיל ואין אפשרות לקבל ´גר-תושב´, מצווה שלא להכניסו. אבל הערבים שכבר גרים בארץ, כיוון שבפועל הם מקיימים שבע מצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם.
אולם במשך עשרות השנים שעברו התברר כי בפועל רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלק בזה שהם משתפים פעולה עם המחבלים, ועוברים על "לא תרצח", וחלק בזה שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים ותושבים, ומצווה עלינו לגרשם מהארץ.
אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית יכולים להיות זכאים לתואר ´גר-תושב´ וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלת ישראל הפקירה את האוכלוסייה הערבית לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה. לפיכך רק אחר שנגרש את כל אותם המזדהים בגלוי עם המלחמה נגדנו, בין אם הם בתוך הקו הירוק ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל על פי הגדרת גר תושב או להגר למדינה אחרת.
אמנם מצווה זו, לגרש את הגויים שאינם מקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל´ ע"ז י, ו). ויתכן שכיום, בעקבות הלחצים הבינלאומיים, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו. ומכל מקום, אין אנו פטורים מלנסות לחתור למציאת דרכים לקיום הצו האלוקי. וגם כאשר אין בידינו כוח לגרש את אויבינו, מצווה עלינו לעודד את הגירתם בדרכים המקובלות בעולם. 2
ג - מגורי נוכרים מצד מצוות ישוב הארץ
בנוסף לשאלה, על איזה נוכרים נצטוונו שלא ישבו בארצנו, כדי שלא נגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא ישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות ישוב הארץ. וכדרך שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ופירש רש"י: "והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". ובשפתי חכמים מבאר: "הורשתם הוא לשון גירושין".
ושם בהמשך (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". בנוסף לכך, אותם הרשעים שעשו את הרצח, החמס והשקר לכלי אומנותם, אף שדתם אינה מוגדרת כעבודה זרה, מכל מקום הם גרועים מעובדי עבודה זרה, ובמיוחד כשהם מתעצמים במלחמתם כנגד תורת ישראל.
וכן ידוע שכל הדינים העוסקים במגורי נוכרים מצד איסור "לא ישבו בארצך" נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או במסגרת של עימותים מוגבלים, אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו, ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי ה"לא ישבו בארצך" משתנים, ואם הדבר מתאים למטרות המלחמה, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל - צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו.
ברור שעלינו להתחשב באילוצים מדיניים, ומצוות ישוב הארץ אינה דורשת מאתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו כנגד כל העולם. אולם המטרה צריכה להיות ברורה, שלא יחיו בינינו אויבים. אם נדע את המטרה היטב, נוכל להעמיק ולמצוא דרכים יצירתיות להגשמתה בדרכי שלום, או לכל הפחות באופן המתאים לרוח המוסרית של התקופה.
עלינו לעמוד על זכותנו וחובתנו לומר את האמת הזו, בלא להירתע מאיומים והפחדות מכל סוג. עלינו לומר לעולם כולו, שמתחילה הסכמנו להישארותם של הערבים בארצנו, אולם משקמו עלינו לכלותינו, עלינו לגרשם מארצנו. אם נצהיר על כך בלא חת, כבר היום נשיג יותר הרתעה ונציל על ידי כך נפשות מישראל, והעיקר שנקרב עצמנו אל השלב שבו נוכל לקיים את המצווה ולגרש את שונאינו מארצנו.
אורות ישראל - הרב קוק, עם ביאור מאת הרב זאב סולטנוביץ שליט"א
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7837
[אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה.]
להבנת המשפט, יש צורך להקדים ולהסביר את פירושה של שנאה לאיזה חלק מן האדם . הכוונה היא לשנאה מצד עצמה, כלומר אמירה בסגנון: "סתם, רק מפני שאני יהודי, אני שונא עם אחר או קבוצה של אנשים אחרים". לא מדובר על שנאה לאויבים, הנגרמת מפני שיש בינינו מלחמה, שכן זה דבר שיש לו בסיס מסוים. אפשר לאהוב את האויב במובן של "ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה.), גם זה ביטוי מסוים של אהבה, אבל ברור שיש פה תגובה ברורה למי שרוצה להרוג אותך (ועוד נרחיב מעט בהמשך בעניין השנאה לאויבים). השנאה שהרב מדבר עליה היא משהו מעבר לכך, מין שוביניזם 1 לאומי, או גזענות: "מכיוון שאני טוב, אז מי שדומה לי הוא בסדר. אבל מי שלא - הוא מבחינתי מיותר". חשוב להדגיש, שאין כאן תביעה להיות ´אסקופה נדרסת´, ולומר שאנחנו אוהבים את כל מי שפוגע בנו ודורך עלינו. לא מדובר על איבוד השפיות, אלא על עמדה בסיסית, שהיא ללא ספק אהבת כל האנושות - כל האדם . אמנם "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא.), אבל ´ה אדם´ כולל את האנושות על כל חלקיה (ע´ עבודה זרה ג.).
אהבה זו איננה נובעת מרגש טבעי פשוט ואופי נחמד (אף שבהחלט ראוי שגם הם יתלוו אליה), אלא מפני ש אהבת ישראל מחייבת את זה, הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית. כבר ראינו במקומות אחרים, ש אהבת ישראל הינה אהבת הטוב, המוסר והבשורה האלוהית העיקרית לאנושות, של עולם מתוקן וטהור. הקשר ל כל האדם הוא עוד יותר חזק מרגש טבעי פשוט. הרב מבטא זאת על ידי מונח אחד שמצוי בסוף המשפט הזה: אהבת ישראל שלא נטהרה עדיין - אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה. כלומר, אהבת ישראל שאינה מחייבת את אהבת האדם, איננה מגיעה עדיין עד לשורשה בגן העדן , במעמדו של אדם הראשון שממנו הכל התחיל. כלומר, הקשר שבין ישראל לבין שאר בני האדם הוא קשר עצמי מהותי, אנחנו כולנו בני אדם הראשון. רק כאשר אדם חטא ויצא מגן העדן, נוצרה ההפרדה בין הבנים השונים שגם להם היו כמה בנים. אנחנו המשכנו רק אחד מהם, ועמים אחרים המשיכו בנים אחרים. ישראל נוצרו כדי לתקן את החטא ההוא. כל חזון אחרית הימים, הוא חזון ביטול העונש על ידי תיקון החטא, כאשר העונש העיקרי הוא, כמובן, עונש המוות (לא במובן הפלילי, אלא עצם העובדה שבא המוות לעולם). שיאו של חזון אחרית הימים הוא תחיית המתים - ביטול המוות, תיקון העולם המלא של חזרה למצב הראשוני של האדם. זהו, אם כן, תפקיד ישראל בעולם. אהבת ישראל המלאה, זו אהבת התפקיד הזה וההזדהות העמוקה והמלאה עם המשימה הזאת ועם הכישרון המאפשר את ביצועה. אהבה זו נוגעת לסגולת ישראל, שהיא הכישרון, העוצמה והכוח שמאפשרים לממש את התפקיד הזה, ולכן היא עמוקה מכדי להיות תלויה רק במעשים החיצוניים של בני ישראל. אבל צריך לזכור, שכל זה נועד כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון ולבטל את תוצאותיו: לחזור לעדן האהבה הראשונה, שהיא אהבת ד´, אהבת אדם וחוה לפני שזוהמה על ידי הנחש. ממילא, שורש אהבת ישראל הוא ביחס העמוק והעצמי לכל סוג של תולדת האהבה שלהם - הבנים, כלומר האנושות כולה. ומכיוון ששורש כל האנושות באדם הראשון ואשתו, היחס הזה מחייב את אהבת כל האדם . לא יכול להיות אחרת.
לעומת זאת, אם ישנה אהבה שבאופן עקרוני אינה כוללת חלק מן האנשים, סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה . מאותה הזוהמה שהוטלה על ידי הנחש (שבת קמו.), ששיבשה את האהבה והפכה אותה לתאווה, לסוג של מיון: הקרוב לי, ש"תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו) - כן; השאר - לא. הזוהמה יצרה תחרות ושנאה בין אדם לאלוהים, במקום אהבת אלוהים והקרבה הבסיסית הראשונית אליו. זה יסוד החטא והנפילה. אהבה אמיתית לא יכולה להיות יסוד לשום סוג של שנאה, זה סותר אותה מבפנים. אם ישנה תחושה כזאת, זו יכולה להיות תחושה קרובה ודומה לאהבה - תאווה, תשוקה, רכושנות, רצון הבעלות, קנאה או כל מיני דברים אחרים, אבל לא האהבה הגדולה, הטהורה והאמיתית. זה נכון לגבי כל סוג של אהבה, וממילא גם לגבי אהבת ישראל. אי אפשר לממש את התפקיד של ישראל בעולם ולבטא באופן מלא את הסגולה והכישרון הישראלי, אלא אם כן ישנו הרצון להיטיב לכל, לעולם ומלואו, לכל האנושות כולה. אמנם, צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות מעשיות מידיות. לא תמיד האוהב יודע מיד כיצד לבטא את האהבה: האם על ידי מעשה, מתנה, דיבור, קרבה או לפעמים דווקא ריחוק. יש המון אפשרויות, והשימוש בהן צריך להיעשות בהתאם להבדלים בין האנשים והמצבים, אבל הדבר הראשון הוא עצם הרצון להיטיב, וזוהי האהבה בטהרתה.
אין בדברים הללו כדי לומר שלא ניתן לדבר על שנאה שמתעוררת על ידי התנגשות, מאבק ומלחמה. אבל השאלה היא האם אהבת המולדת או אהבת העם שלך, שאתה עומד בשבילו במלחמה קשה מאד, בה מגייסים את כל הכוחות עד מסירות נפש כנגד האויב, מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם . האם השנאה הזאת הופכת להיות טבע? האם זה יימשך גם אם לא תהיה יותר מלחמה, לא יהיה יותר סכסוך, ולא יהיה יותר שום סוג של התנגשות מהסוג שיוצר עכשיו את הניגוד הזמני? זו השאלה הקשה. אם האהבה היא כזו שמטביעה שנאה, שהשנאה זה הטבע השני שלה, זאת אהבה לא טהורה. זה לא אומר שהיא חלשה, היא יכולה להיות חזקה מאד ולהביא את האדם לעשיית מעשים בעלי עוצמה רבה, אבל זאת לא אהבה טהורה.
בירור העיקרון הזה העסיק את הרב, מפני שכבר בזמנו היו הוגי דעות יהודים שהזהירו מפני התנועה הלאומית היהודית (שהוא, כמובן, תמך בה). האזהרות לא היו שבאופן מעשי זה לא ילך, אלא מפני איבוד העוצמה המוסרית והרוחנית שיש לעם ישראל כשהוא בגלות. עוצמה מוסרית רוחנית זו, התבטאה במיוחד במאה
ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהרמת הדגל של האוניברסליות, של ביטול המחיצות שבין העמים, של מאבק נחוש באפלייה משפטית, לאומית או לשונית, על ידי יהודים בכל העולם. הם היו נושאי הבשורה החדשה של עולם ללא מחיצות וללא אפלייה. מרקס רצה עולם בלי מחיצות לאומיות ומדיניות, וזמנהוף המציא שפה חדשה - ´אספרנטו´, שכל בני האדם יוכלו לדבר בה. למה צריך לשונות שונים, ומדוע לקיים שפות שונות שמפרידות בין בני אדם? טוב יותר להיות במצב של "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א), מפעל אחד. היו כאלה שדיברו בשם המדע המאחד, אחרים בשם האומנות המאחדת, המוסר המאחד או החברה המאחדת. המון דגלים של איחוד כלל אנושי הונפו על ידי היהודים, שראו בכך בשורה של עולם מתוקן, כפי שנראה להם אותו עולם של אחרית הימים, של שלום עולמים. מבחינתם, לא היה זה רק שלום פוליטי בין מדינות. היתה לכך נגיעה ליסודות האהבה האנושית, וממילא המאבק באותם היסודות החברתיים והנפשיים שיוצרים את הניגודים: את השפות השונות והלאומים השונים צריך להסיר מסדר היום, לבטל אותם ולהפריכם כמין הזייה חולנית.
עבור אנשים אלה, התנועה הלאומית היהודית היתה אסון ממש - הרי זהו הדבר הנורא והמפריד ביותר, זה שיותר מכל דבר אחר יוצר שנאות, התנגשויות, מלחמות ומאבקים. לא זו בלבד שהעולם עוד לא מתוקן - עכשיו גם היהודים יהפכו להיות כאחד העמים?! הרי הם יאבדו את כל היתרון העצום שהם צברו כאשר הם עצמם סבלו מכל הדברים האלה, וישכחו את כל התודעה של הפיכת העולם למקום טוב יותר, מאוחד, כולל. דעות אלו, שחזו גורל מר לאלה שפנו לדרך הלאומיות, נשמעו מכל מיני עברים. חלקן בשם היהדות, חלקן ללא קשר ליהדות וחלקן בשם חלק מן היהדות או מסורת יהודית כלשהי. והרב, כאן כמו במקומות אחרים בהם הוא מתמודד עם טענות, מבין את טענתם לעומק, ואינו מזלזל בה. הוא מודע לכך שעוצמת האהבה הפרטית, הקבוצתית, השבטית והלאומית, יכולה להוות מכשול ומחיצה כלפי כל השאר. אכן, הדברים הם מעשים שבכל יום: אדם מקנא לקבוצה שלו, לקרוביו, לילדיו, לאחיו, לעצמו. אפילו סוג של הזדהות קבוצתית מטומטמת לגמרי מצד עצמה, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט, יכולה לייצר רגשות של שנאה עמוקה כלפי האחר, עד כדי רצח, וזה ודאי לא דבר של מה בכך. וכל כך למה? מפני שאני אוהב (או אוהד) את הצד השני.
הרב ידע שמציאות כזאת אפשרית, ולכן הבין שההתייחסות לבירור מושג אהבת ישראל צריכה להיות מאד מעמיקה, והיא חשובה ונחוצה ביותר, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית. יש להבין מהו המושג מצד עצמו, ולעמול על יישומו. בלי ההבנה המושגית, יכול להיות סוג של צביעות, אמירה כמו "טוב, בלית ברירה כמובן צריך להסתדר עם אחרים. עלינו להיראות יפה ולהגיד שאנחנו אוהבים את כולם, אף שבאמת, לכל הפחות לא אכפת לנו מהם". לכן הכרח הוא לברר את המושג בעצמיותו, ואחר כך לראות, לבדוק ולבחון כיצד ובאיזה אופן המושג הזה מתיישם בפועל. יש לכך השלכות גם בחיי היחיד המקיים מצווה מתוך התכוונות לתיקון ולאחדות העולם, לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה במציאות, לביטול המחיצות הכביכול-יסודיות שבין העולם החומרי שיש בו חלקים נפרדים וריבוי, לבין עולם האחדות השלמה שמעליו. כל זה נעשה בשם אהבת ישראל, ויש צורך, אם כן, להעמיק במשמעותה של האהבה הזאת.
אגואיזם פשוט ובריא הוא לא פסול. אדרבא, נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "כָּמוֹךָ" - כי אם אתה לא אוהב את עצמך, גם לא סביר שתוכל לאהוב את הרֵע, שכן אין לך קנה מידה לאהבה. יש אגואיזם בריא, סביר, שאינו פסול, אבל האדם לא מסתכם בזה. ישנם יסודות עמוקים יותר, ראשוניים יותר, שנוגעים לעצם קיומו של האדם, לשאלה כיצד ועל ידי מה הוא התהווה. זו המשימה הכלל אנושית ועולמית של תיקון נפילת האדם וגירושו מגן עדן, עד להגעה למצב של האהבה הטהורה הראשונית של האדם לעולם, לאלוהים, לעצמו ולאשתו.
ההתמודדות עם הבעיה שמציבה הלאומיות, לא נעשית על ידי התנכרות והקלשה של היסודות הלאומיים או של משמעות המושג יהודי, במין אמירה ש"אני לא רק יהודי, אני גם פולני וגם וגם". ההתמודדות עם הבעיה היא דווקא על ידי העמקה ביסוד היהדותי ביותר שבאדם, זה שהוא הסיבה לעצם קיומו. ומן היסוד הזה, ההעמקה הזאת, העיון הזה, צריכה להתפתח תפישת עולם שלמה, שיש בה תשתית מושגית-תיאורטית ויישומית-מעשית, שתתן מענה לשאלה כיצד אנחנו מקדמים את המשימה הגדולה הזאת, ומבטאים את כל עוצמת הקשר והאהבה לכל האדם כולו. זה לא דבר פשוט בכלל, כי הרי קל לדבר על האדם כולו באופן כללי, אבל האנשים הם גם קונקרטיים: פרצופים, תרבויות, עמים ומנהגים. לעתים, את חלקם קשה יותר לאהוב, וקשה יותר להתייחס אליהם. מציאת מענה לשאלות מה מרחקים ומה מקרבים, איך ובאיזו עוצמה, זו עבודה קשה מאוד, אבל כך גם כל עבודה: למשל, מביאים אדם ואומרים לו "זה לחם. מייצרים אותו מחיטה". הרי הוא יענה "אלו בסך הכל שיבולים בשדה! איך זה קשור למה שאני רואה בחלון הראווה של המאפייה?" התשובה היא, כמובן, שצריך לעשות עבודה גדולה, להבין איך ומתי אוספים וקוצרים, מייבשים וטוחנים, ואחר כך צריכים לערבב את זה עם עוד דברים. יש תהליך, שהתוצר הסופי שלו הוא הלחם, אבל הוא צריך להיווצר מן הנקודה הראשונה. המוטיבציה לייצר בכלל תהליך כזה, היא היסוד הראשון של האהבה, של הרצון. כאשר הדבר נעשה מנקודה כזאת, העמל לייצר תהליך, מערכת, הוא עמל כדאי ורצוי למי שעמל, שכן הוא יודע מה הוא עושה ושאינו יגע לריק.
כאן, נחשף לפנינו עוד פן אחד במורכבות העצומה של החיים הלאומיים היהודיים בפועל, עם כל תסבוכת הרגשות, הנטיות, המאוויים והמכשולים. הרב מודע לה, והוא מתייחס אליה לא בדחייה בקש מחד, ולא בכניעה ללא-תנאי מאידך, אלא בחתירה למציאת נקודת היסוד, הרֵאשִית, ולאחר מכן גם ליצירת המערכת המושגית והמעשית להתמודדות הנכונה עמה.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם