אהבה ואמונה

שלום
אכן אלו הם מחשבות שליליות הקרובות למחשבתם של עובדי עבודה זרה. אמנם יש קבוצות המחנכות בכיוון הזה אך לענ"ד חינוכם לא יצלח.

היראה כשלעצמה היא דבר מבורך ובלבד שלא תהיה מעורבת בסיגים של עבודה זרה כפי שנאמר בספר תהלים "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב; מִצְוַת ה´ בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה´[ טְהוֹרָה], עוֹמֶדֶת לָעַד; מִשְׁפְּטֵי ה´ אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו"".

אני ממליץ לך ללמוד בכתביו של הראי"ה קוק זצוק"ל ובטוחני שהם יקדמו אות בעבודת ה´. מרן הראי"ה קוק בתחילת ספרו אורות התחייה מנתח באופן מרתק את ההיסטוריה הדתית של האומות בעת החדשה ומבאר את המשבר העולמי בקרב הדתות השונות בעקבות התפתחות המדע ותנועת ההשכלה הכללית

סיכום דבריו הוא שאם אמנם פריקת עול הדת הנוצרית ושלטון הכנסייה הביאו לידי הפרחת החיים ופיתוחם אצל האומות - הרי שבעם ישראל המציאות היא הפוכה - עול הדת (ובפרט בא"י) הוא המביא להפרחת החיים כבימי שלמה המע"ה ואילו עזיבת הדת היא המביאה לידי התנוונות כבימי רחבעם ואילך.

סיבת הדבר היא מפני ש[הנצרות מבוססת על עבודה זרה שמרכז הקשר שלה עם האלוקות מבוסס על היראה הפחד וממילא נוצרת משוואה שכשהאדם חלש ומפחד מאיתני הטבע הרי שהוא תלוי זקוק וקשור יותר לאל ומאידך גיסא ככל שעולה בידו לרדות בתבל ומלואה הרי שהוא מתרחק מהתלות המגבילה המפחידה והמאיימת של האל ומכאן הפתח לחילון בעקבות ההשכלה. לא כן הדבר אצל עם ישראל – "זרע אברהם אוהבי" שאצלם הקשר עם האל מבוסס על אהבה ובפרט בארץ ישראל שהיא ארץ אשר עיני ה´ אלוקיך בה מראשית ועד אחרית שנה ולכן המשוואה היא הפוכה ככל שהמציאות מתקדמת ומתפתחת ניתן לחוש את הנועם האלוקי המתגלה בבריאה.]

ואמנם לכאו´ המציאות ההיסטורית של עם ישראל במאתיים השנים האחרונות סותרת את הניתוח הזה שהרי תנועת ההשכלה "רבים חללים הפילה" ועדיין מפילה גם בקרב עם ישראל? אך נראה שזוהי [תופעה מקרית של חקיינות] לתרבות הגויית ולא יצירה ישראלית עצמאית, והיא נובעת ממחשכי הגלות הארוכה שהיא לא מתאימה לעבודת ה´ הטבעית והפשוטה המבוססת על אהבה יותר מאשר על יראה. ועיקר הביקורת שלה מכוונת כלפי הסיגים של היראה המזויפת ומתוך אמונה פנימית שהקשר עם האל צריך להתבסס על דבר אחר, ובאמת עיננו ראות ולא זר כיצד תהליך ההשכלה והחילון שהיה בשיא עוצמתו לפני כמאה מאתיים שנה הולך ונבלם כפי שרגילים לשמוע מפי מרצים ודרשנים "איזה גל של תשובה אדיר יש היום..

ואני מצרף לך את המאמר ואת הפסקאות בנושא מידת האהבה מספר "מידות הראיה" . בברכה אייל משה

אורות התחייה
הבינה היותר שלמה ומתוקה של דעת האלהות היא הכרת היחש האלהי אל העולם הכללי ואל כל פרט ופרט מפרטיו, החמריים והרוחניים, כיחש הנשמה, הצד הרוחני המחיה והממלא אור קיום והפרחה, אל הגוף, אל הדבר הנדרש לחיים לאורה ולהפרחה. היחש הזה כשהוא מתמלא בלב ונפש, הוא ממלא אותם אהבה יותר מיראה, ונעימות הגיון ושלוה יותר ממרירות הזדעזעות. ההכרה התרבותית של ההשכלה היותר מתוקנת הולכת היא לשכלל יפה יפה הכרה מתוקה זאת. בחיי היחיד קל הדבר לבוא לידי מדה זו, ע"י הטבת המוסר המעשי והשכלי וע"י העלאת אור הדעת בכלל. כשהאופי האנושי מתיחש בסימפתיה אל הנשגב, אל הטוב המוחלט, בשכל ובחיים, מיד ההכרה הזאת הנשמתית של האלהות מתאחזת בו יפה, נקלטת בכל רעיונותיו ומתמזגת עם כל חושיו ורגשותיו לעדנם. האורגן הקבוצי, שלו יש פסיכולוגיה מיוחדת, אם גם הוא יהיה בעמק עמקו נוטה לסימפתיה מוסרית עליונה, ואהבת הטוב האצילי תהיה חקוקה יפה בעצם טבעה, ע"פ בחירתה או עכ"פ ע"פ מורשת אבות שלה, אז תתפלש יפה בקרב האומה ג"כ ההכרה הזאת הנשמתית, ויהיה הנועם של האהבה האלהית עם יראת רוממות מתוקה ומתוקנת שרוי בכללות האומה ומישר את כל דרכיה. אבל לפי מדת רחוקה של הפסיכולוגיה האורגנית מהחבה הפנימית אל הטוב המוחלט, כן לא יוכל היחש הנשמתי לחדור בקרבה ביחש האלהי, ומוכרח קשר האלהות להיות בקרבה קשר נכרי, והאלהים יהיה בה אל נכר ואל זר, ואל זר זה יקנה לו תכונות משונות וקריקאטוריות, המעותות את החיים הרבה יותר ממה שהן יכולות לישר אותם. לעת עתה עוד לא באה התרבות למדה זו, להכין סמפתיה אלהית של הטוב המוחלט בעומק הנשמה של האורגנים הקבוציים, ועל כן הננו רואים בהם עדיין סמני רשע ועריצות ומהות המוסר הולכת ומתמסמסת ונעזבת מן הלב הכללי של הקבוצים. אבל מורשת פלטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל, שהסמפתיה האלהית נמצאת בחוגה הפנימי. הרגש מעיד והבינה מבררת, שאלהי עולם היחיד והמיוחד הוא הטוב הגמור, החיים, האור, הכל, המרומם על כל ומרומם על כל רוממות, וטוב מכל טוב, טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, מחיה הכל ושומר הכל, מצמיח ישועה לכל, והסמפתיה הכוללת הזאת חודרת באומה זו לא רק בפרטיה, כ"א דוקא בכללותה. אם נזדמן ששכחה את נשמתה, את מקור חייה, נסתגלה לה הנבואה להזכירה והוכנו לה הגליות לפשט את עקמומיותיה עד שסוף כל סוף תנצח בקרבה הסמפתיה של הטוב המוחלט. הצמאון החי, המוחש, הזה הממלא באורו ומהותיות גבורת הויתו את החיים המעשיים, גם החברתיים והלאומיים, כשם שהוא ממלא בהם את הכחות המיטאפיזיים והחזיוניים, הולך הוא ומפלש את נתיבו, וקורא לאומה בבא עתה להתעודד, להתרומם, להתנער מעפר השפלות, לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית האלהית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם. והתביעה הסמפתית האלהית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה, אדרבא, היא מתגלה מקודם באופן שלילי, בגרשה את ההרגשות האלהיות הזריות שאינן ממלאות את הנפש ביחש נשמתי כ"א בשלטון של אדנות קשה וכח של אלמות, הבאים משמות הבעלים, מחוסרי האורה העדינה של יראת הרוממות והאהבה הטהורה והקדושה של קבלת מלכות שמים המוטבעת בישראל "זרע אברהם אוהבי", ולפי תגבורת השלילה בידי המוכשרים לה, כן הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה אלהים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות, והרגש הנשמתי האלהי הלאומי, הולך ומפריח ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית, הבולטים בזהרם בנושא של ההיסתוריה ההיא, זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים, גואלנו ד´ צבאות שמו קדוש ישראל.

מידות הראיה - מידת האהבה
האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.
ב.
אהבת כל המעשים כולם א) היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד´, שהיא אהבה שכפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.
ג.
אי-אפשר שלא לאהוב את ד´, ואי-אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוכ ביחש להשגת אור ד´. אי-אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד´. אי-אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב כיחש המעולה שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד´, מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. ואי-אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד´ בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד´, חסד ד´ מלאה הארץ ב).
ד.
אהבת ה´
שלהבת אש הקודש של אהבת ד´ הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים ג), ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, ובשביל כך אין לו חלק בו ד), והרי הוא הולך שחוח, מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר. אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא. חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ, ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו ה), ובכל רעם הדר גבורותיו ו). ע´ן לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ז).