אהבה ואמונה?!?

שאלה

אני נמצא עכשיו שבועיים אחרי שינוי משמעותי מאוד בחיי.

בין השביעית לשמינית הכרתי מישהי. אחרי קשר של 8 חודשים שבו הרגשתי ממנה קרבה מיוחדת שאני לא מרגיש בקשרים אחרים, הרשתי לעצמי, אולי מתוך טעות, להפוך את החיבה הרגילה שחשתי כלפי אותה נערה לאהבה ממש. רק אחרי שנה הבנתי שזאת היתה בחירה שלי, ושיכולתי לבחור שלא לאהוב באופן הזה, אלא להמשיך עוד עם הקשר הפשוט יותר עד שנגדל קצת יותר.

העובדה היא - שזה לא קרה.

בזמנו נפגשנו ודיברנו וניסנו להבין מה מהות הקשר, מה האפשרויות, לאן אפשר וצריך לשאוף ולהגיע, והאם זה מתאים לתקופה. נעשה נסיון קצר מאוד, של חצי יום, כדי לבדוק אם אנחנו מסתדרים בהגדרה המפוקפקת "חברים". היא נשברה, ואמרה שזה לא מתאים. זה נגמר בתחושה של "לא עכשיו, כשנגדל." אז חיכתי שאני באמת אגדל.

ופה מגיעה הנקודה החשובה באמת, אבל לפני כן אני אקדים ואומר על עצמי כמה דברים:

אני בחור מאוד שכלתני וביקורתי.

שום דבר לא הופך אצלי לעובדה עד שהוא עובר את מבחן השכל.

הגישה שלי אל היהדות היתה והיא תמיד - קודם כל ללמוד. תנ"ך, גמרא, הלכה, מוסר - ללמוד. והמלט שמחבר בין כל אלה - הוא לימוד משמעות הלימוד עצמו.

החסידות משכה אותי, אבל לא נתתי לעצמי להיסחף פנימה, כל עוד הרגשתי שהרגש משחק בה את התפקיד העיקרי.

אחרי תקופת לימודים לא קלה - היו לי רגעים של אושר נפלא מהלימוד, ובאושר הזה שמחתי מאוד, וידעתי שהוא אמיתי באמת, לעומת ריגושים חולפים ומבלבלים.

והנקודה היא, שעל האהבה הזאת הסתכלתי תמיד כחלק אלוה ממעל. האהבה הפכה הרבה פעמים את הרצון ללמוד ולהתקדם לפעולות ממש. למדתי מהאהבה הזאת מה זה לחכות בסבלנות, בשקט, איך להאמין ולבטוח שיהיה טוב. באהבה הזאת חוויתי על בשרי את משמעות האימרה "אין יאוש בעולם כלל". ו-"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". שלא לדבר שבמצבים שהירהורי עבירה ניסו להפריע לי - הזיכרון של אותה נערה היה מגרש את כולם, בגלל תחושת הבגידה, שאני לא יכול גם לאהוב נערה כמוה, שמקרינה ומעוררת בי רוח, וגם להנות מהצד בחומרניות נמוכה כזאת. והן בזכות ההכרה הברורה שאני מעדיף חיים ארוכים עשירים ומאושרים במחיצתה, מאשר רגע אחד של הנאה חולפת שמשאירה אותי שבור מאחור, ובאותה מידה ברור לי שאי אפשר לזכות בשני הדברים.

הסתכלות חיובית על החיים ועל אנשים, מציאת היופי והערכתו, ועוד ועוד ועוד ערכים ומידות שקניתי

תשובה