אדם שטבע בים האם מתאבלים עליו

ב"ה



ברכה ושלום.


כדי לענות על שאלה כזו צריכים לברר פרטים נוספים ולאשר עדיות וממצאים .ולבדוק היטב את המציאות הספציפית עליה מדובר.לכן אכתוב לך באופן כללי להלכה ולא למעשה.
יש הבדל בים טבע במים שיש להם סוף לבן מים שאין להם סוף שאז לא מתאבלים.

באופן כללי נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן שעה
סעיף ז
מי שטבע במים שיש להם סוף, או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה, מאימתי מונים, משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו, אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקש (ברייתא מביאה רמב"ן);

ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו; אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום, אין צריכין להתאבל.

הגה: אם שלחו מתיהם לעיר אחרת, שדינם להתחיל האבילות משיחזירו פניהם, והתחילו למנות האבילות, ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך, אין צריכין להפסיק אבלותן, ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך, דמאחר שדינם להתחיל מיד, אין צריכין להפסיק (מרדכי סוף מ"ק).


ועיין נא בכל הסימן באפשרויות השונות כגון חיילים וחטופים וכדומה.


השו"ע מדבר על מים שיש להם סוף אולם לגבי מים שאין להם סוף שאין מתאבלים אני מעתיק לך שאלה ותשובה :שו"ת מים עמוקים חלק ב סימן יג

**יהודי א' יצא לדרך עם ארחת ישמעאלי' ויהודים ובלכתו בדרך פי' מן השיירא כדרך יום הוא לבדו עם ישמעאל א' ע"מ לחזור אל השיירא ביום מחר ולא שב עוד אליהם ולא נודע מה היה לו. ואחר ימים ראו הישמעאל אשר הלך עמו היהודי הוא לבדו ואמ' שהיהודי פירש ממנו בעיר מושב א' והתעכב שם. ועוד ראו סוסו של היהודי ומלבושיו ביד הישמעאל ועברו ימים הרב' והיהודי לא שב עוד לביתו. באופן שהדברים נראי' שנהרג היהודי ההוא בדרך וקרוביו השתדלו לחפש אחריו ולא מצאוהו. ונתיאשו מלחפש אחריו עוד אם חייבין הקרובים להתאבל עליו או לאו.

**תשובה

בעל העטור כת' באות קוף מי שטבע במים שאין להם סוף אין מתאבלים עליו. וההי' דנפל בים וגררתו חיה דקתני דמתאבלי' עליו משנתיאשו לבקשו מיירי במים שיש להם סוף דודאי מת. אבל במי' שאין להם סוף דלא מחזקינן ליה ודאי מת דהא לא שרינן את אשתו אין מתאבלין עליו דהא ודאי גרע ממים שאין להם סוף דהתם איכא לאוקומי בחזקת מת טפי דהא נשאת אשתו לא תצא כדאמרי' בגמר' וכמעשה כזה אם נשאת אשתו ודאי מוציאין אותה דליכ' הוכח' של מיתה כלל מספקת להתיר אשתו. אלא שיש לדקדק אם סבר' זו מוסכמת משאר הפוסקים או אם יש חולק עליה שהגאון רב האיי נשאל על שהרגהו שלטון וקרוביו בעיר אחרת מאימתי מונין והשיב משעת שמועה וכת' בתשובתו דמ"ש בהרוגי מלכות משעה שנתיאשו מלשאול מיירי שלא נתברר שמת אלא קול יוצ' בכך וקרוביו מחפשי' על אמתת הדבר בהא קאמר בשעה שמתיאשין ופוסקין דרישתן מונין כי כבר נתקררה דעתם אבל אם יודעי' מתי נהרג כמת מעצמו דמי ומונין משעת שמועה. ולכאורה היה נר' מדבריו דאעפ"י שלא נתברר להם אמתת הדבר כל שפסקו מלדרוש כבר נתקרר' דעתם ומונין להם מאותה שעה ואע"פ שלא היה אלא קול ולא נתברר להם אמתת הדבר. ועדיין היה אפשר לומר דמשעה שפוסקים מלחפש היינו שנתברר להם אמתת הדבר שנהרגו ואין צריכין עוד לחפש אבל מ"מ לא ידעו יום המיתה. אבל כל שעד סוף סוף לא נתברר להם אמתת הדבר שמת אין מתאבלים עליו. והגאון לא בא לומר אלא משנתיאשו לשאול כו' מיירי ביודעי' בו שמת אלא ששואלין לקוברו עד שנאמר דאפי' כשיום המיתה ידוע אין מתאבלי' אלא משעת יאוש אלא כל שנתיאשו מלשאול היינו מלשאול אם מת דמיירי שלא ידעו בבירור שמת וחוקרי' לדעת אמתת הדבר ולהכי קאמר משנתיאשו לשאול והיינו כשנודע ונתברר להם שמת שאין שואלים עוד. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל בת"ה אינו נר' כן שהוא הקשה על דברי הגאון מדקתני מצאוהו אברים אין מונין והרי מת ודאי דכשמכירין אותו בסימני גופו קאמרי' וש"מ דאפי' במת ודאי אין מונין עד שנתיאשו מלבקש או עד שימצאו ראשו ורובו עכ"ל נר' שהו' ז"ל מבין בדברי הגאון שהוא מפרש משנתיאשו לשאול אע"פ שלא נודע להם שמת ודאי דהשתא ביום השמוע' לא נודע שמת. אבל אם כששמעו שמת וידוע להם שמת ודאי מונין מיום שמוע' ועל זה הקשה הרב ז"ל דמדקתני מצאוהו אברים וכו' נר' דמכירין אותו וידעו בו שמת ואע"פ כן אין מונין ואם כדברי הגאון דלא אמרינן משנתיאשו וכו' אלא כשלא נודע להם שמת. אבל אם נודע שמת לא בעינן יאוש מלקוברו א"כ במצאוהו אברי' אמאי אין מונין והרי אבילו' חל עליה' מחמת המית' אי לא בעינן התיאשו מלקבור אבל אם היה מבין בדברי הגאון דנתיאשו מלשאול היינו שנתברר להם שמת דכל שהתברר להם שמת מתאבלי' עליו לא היה מקשה על הגאון בדרך שהקש' ודוק. והנה אמת דברי גאון כך מדקדקים כמו שהרמב"ן ז"ל מביא מהם דכתב אבל אם יודעים מתי נהרג כמת מעצמו דמי ומונין מיום שמוע' וע"כ מ"ש אם יודעי' מתי נהרג היינו כלומר אם שמעו מיד שנהרג בודאי מוני' מיום שמוע'. ולפי זה א"כ הגאון חלוק על סברת העטור וגם הרמב"ן נראה מסכים לזה שלא הקשה לפירוש הגאון מצד טענה זו כלל.

גם מאותו מעשה שכתב הרא"ש והמרדכי ביהודי אח' שנהרג בדר' וחפשו בניו בכל הדרכי' ולא מצאוהו וכשנתיאשו לבקשו הורה להם ר' אליקים למנות ז' ושלשים מיום שנתיאשו ואילך וכו' פשט המעשה ההוא נראה שלא הועד להם בברור שנהרג שא"כ היו מגידים להם מקום ההריגה ג"כ ולא היו צריכים לחפש בכל הדרכים אלא נרא' שחששו על הריגתו שנהרג מצד סברא שלא שב עוד לביתו או שיצא קול על הריגתו וחפשו ולא מצאוהו וכשנתיאשו מהחפוש התאבלו עליו ואע"פ שלא ידעו אמתת הריגתו אלא ע"י קול דברים שלא היו מספיקי' כל כה"ג להתיר אשתו. ונרא' א"כ שהם חלוקים על בעל העטור אע"פ שאפשר לדוחה לדחות שהוגד להם בבירור ענין הריגתו ולא מקום הריגתו או שהוגד להם מקו' ההריג' סתם והם לא ידעו לכוין המקום ההו' עצמו או שההורגי' השליכוהו אח"כ בנהר ולפיכ' היו מחפשין אחריו ולא מצאוהו וכיוצא בזה. אבל לעול' מיירי ששמעו שנהרג ודאי ולפיכך התאבלו עליו. אבל אם אין הדבר ברור לא. וכדברי העטור. אב"ח







.