אבא נופל באינטרנט ואני חשה כלפיו זלזול

שלום.

בחלק די גדול מהשאלות שמגיעות ל"חברים מקשיבים", השואלים עסוקים בהתמודדויות שלהם עצמם, וזה כמובן מבורך וחשוב. בשאלה שלך אפשר למצוא משהו נוסף: דאגה לדמות משמעותית בחייך, ורצון לשוב לדפוס יחסים טוב ונעים איתו. לפי מה שאת מתארת, אין ביניכם סכסוך או ויכוח. הבעיה היא העמדה הנפשית שלך כלפיו, שהשתנתה כאשר גילית עליו משהו שנחשב בעינייך פסול ומגונה. הערנות שלך כלפי העמדה הנפשית הזאת חשובה, והיא תמרור תזכורת לכולנו לא להתפשר ולהיות מודעים לאופן שבו אנחנו מתייחסים לאנשים משמעותיים בסביבתנו. אז עוד לפני שצללנו לעומק הבעיה – כבר הרווחנו משהו, בזכותך.


ועכשיו – נצלול לעומק הבעיה. נדמה לי שאפשר להסכים שהבעיה היא לא מה שאבא שלך עושה או לא עושה באינטרנט. זו לא הבעיה [שלך], בכל אופן, אלא שלו (כמובן, כל עוד אין למנהג הזה השפעות ישירות עלייך, כמו למשל שינוי באופן ההתנהגות שלו כלפייך). הבעיה נמצאת בהגדרת הקשר ביניכם, כאב ובת. הקשר הזה לא סטטי ואוניברסאלי כמו שהיינו עשויים לחשוב. הוא משתנה ומתעצב כל הזמן, ויכול לקבל "מייקאובר" רציני דווקא בשנות ההתבגרות.


לפני שנברר מה גורם בעצם לזלזול שלך, בואי ננסה לבדוק מה גורם דווקא לדבר ההפוך: לכבוד שלך כלפי ההורים. מרגע לידתנו, ולאורך השנים הראשונות, אנחנו יצורים די חסרי אונים, ואנחנו למעשה תלויים לחלוטין בהורים שלנו, בלי קשר למידות או לכישורים שלהם. עם השנים יש לנו יותר ויותר יכולת לקבל החלטות בעצמנו ולבצע משימות שונות בלי עזרה של ההורים או תלות בהם. בין אם זו היכולת והזכות לבחור בעצמנו מה ללבוש בבוקר, מה לאכול או מתי להכין שיעורים. מטבע הדברים, ככל שהתהליך הזה מתפתח, היחס שלנו כלפי ההורים קשור פחות ב[צורך] שלנו בהם ויותר בקשר הרגשי והנפשי שלנו אליהם כאנשים יקרים וקרובים (שבמקרה או לא גם נהנים מהחיוב שלנו ב"כיבוד הורים"...). זה תהליך חשוב ורצוי שבמסגרתו אנחנו הופכים אט אט (או מהר מהר, תלוי במקרה) לאנשים בוגרים ואחראיים, שמסוגלים לדאוג לעצמם בלי לצלצל כל שתי דקות לאמא-אבא. מצד שני, יש כאן מכשול: איך לעשות את המעבר מ"צורך" ל"קשר" באופן הדרגתי ומוצלח.


אחד הדברים שקורים בתהליך ההתבגרות הזה הוא הגילוי המדהים – והמפחיד – שההורים שלנו הם בעצם לא סופרמנים מדהימים כמו שתמיד חשבנו. זה קורה גם בגלל שאנחנו הופכים עם הגיל ערניים יותר לדברים שונים, ויכולות ההתבוננות וההבנה שלנו גדלות, אבל גם בגלל שבגיל ההתבגרות אנחנו מתחילים לעסוק בעיצוב עולם הערכים והתרבות שלנו עצמנו, וכבר לא נגררים אוטומטית אחרי הקו שההורים שלנו מתווים. הבירור הערכי שלנו לא מתקיים רק בבית, אלא גם בבית הספר, בסניף, עם החברים ומול התקשורת והמדיה: סרטים, ספרים, וגם האינטרנט כמובן. כל זה מפחית את פוטנציאל ההשפעה של ההורים עלינו, הילדים, ופותח פתח למרחק שיכול להתבטא בויכוחים, סכסוכים, קצר בתקשורת או נתק רגשי. ההשלמה של הילדים עם כך שההורים שלהם הופכים מדמויות מוערצות, שחוזקם הפיזי והמוסרי הוגדר – כברירת מחדל – בלתי מוגבל, לאנשים מהשורה עם חולשות, טעויות ובעיות, ההשלמה הזאת דורשת מאיתנו הרבה תעצומות נפש.


אז מה בכל זאת נשאר, אחרי כל הנתקים הללו, וההשלמה עם היותם של ההורים "סתם" בני אדם? נשאר הרבה מאוד. בואי נחשוב לרגע מה ההבדל בין מצב שבו גילית שאבא שלך נופל באינטרנט, לבין מצב שבו גילית שהשכן מקומה 5 נופל באינטרנט. הבדל רציני, נכון? הוא נובע לא מכך שאת חושבת שאבא שלך חזק יותר (פיזית או מוסרית) מהשכן, אלא בגלל הזיקה הרגשית המשמעותית והקשר העמוק שיש בינך לבין אבא, ואין בינך לבין השכן. הקשר הזה כולל לא רק אהבה והערכה, אלא גם תחושה של אחריות. כל עוד אנחנו ילדים קטנים, האחריות היא די חד צדדית: ההורים מטפלים בנו ואנחנו עוסקים בשלווה בעניינינו. מגע פיזי וגילויי חיבה כמו חיבוק, הם צורך עבור הילדים לא פחות מהצורך של ההורים בהם, ולכן אי אפשר להחשיב אותם כ"גמול" או דאגה כלפי ההורים. רק בגיל יותר מבוגר, אנחנו מגיעים למקום חדש, שבו אנחנו כילדים יכולים לקחת אחריות יותר רחבה ולדאוג לאנשים שסביבנו: חברים טובים, בני משפחה, וכמובן ההורים. יכול להיות שתחושת הזלזול שאת חשה כרגע (שהיא טבעית ומובנת לחלוטין) קשורה בדיוק למעבר הקשה הזה, בין הזיהוי של עצמנו כ"ילדים" שזקוקים באופן אינטנסיבי להורים חזקים ואחראיים במאה אחוז, לבין הזהות הבוגרת שמושפעת פחות ופחות ממה שההורים שלנו עושים בינם לבין עצמם.


אז אחרי שאמרנו את כל זה, ננסה לקחת את התובנות הללו למקום היותר ספציפי שאת מציגה בשאלה. הקושי שלך להתמודד עם הנפילה של אביך באינטרנט עשוי לנבוע מכמה מקורות בו זמנית: תחושת אחריות כלפיו, ורצון להמשיך ולשמר את הדמות שלו (כפי שהיא זכורה מהילדות) כאדם חזק שניתן להישען עליו בכל מצב. ולכן, חלק בלתי נמנע מההתמודדות עם המצב הוא... ויתור. התנתקות. השלמה עם המציאות. לא בגלל שזה טוב ליפול באינטרנט, אלא בגלל שאת ואבא שלך הם שני אנשים שונים, עם אתגרים שונים, ניסיונות שונים והתמודדויות שונות. וככל שחולף הזמן וככל שאת הולכת ומתפתחת, הפער הזה ביניכם הולך ומתעצם. זה פער טבעי ומכאן הצורך להשלים איתו ולתת לו את המקום שלו.


יחד עם זה, פער בהתמודדויות לא משקף בהכרח מרחק רגשי וחברתי. בדיוק כפי שאבא שלך לא מרגיש שהוא מתנתק ממך כשאת נכשלת במבחן בתושב"ע או נופלת חלילה במשהו חמור יותר, אין סיבה לתת לרגש שלך לנתק אותך ממנו באופן טוטאלי. כדאי לזכור שהנפילות שלו לא באות על חשבון התכונות הטובות שלו, ולא שינתה מקצה לקצה את האדם שתמיד היה (אלא אם כן הוא באמת עבר משהו קיצוני, ולא נראה שזה המקרה כאן). המשמעות היא שהמרחב ביניכם הוא פחות קרוב ואינטימי, אלא מרחב שנותן לכל אחד מכם יותר מקום לעצמו ולהתמודדויות הפרטיות שלו. הוא שונה מאותו מרחב אינטימי שיש בין ילדים קטנים להוריהם, אבל הוא לא גרוע או טוב ממנו, אלא פשוט שונה. עצם העובדה שאת מבחינה בין טוב לרע בהתנהלות של ההורים שלך מראה שאת מסוגלת לעשות הבחנות ולא לראות את דמות האב או האם כמכלול אחד. זה מאפשר לך לקחת את מה שטוב, לדחות את מה שלא, ולכן מאפשר לך גם לשמר את הקשר בלי לצלול לעומקים מסובכים, ובלי לשפוט כל תנועה ותזוזה של ההורים. זה גם לא בהכרח יוצר "בעיית אמינות", כיוון שבדרך כלל אנשים הם לא אמינים במאה אחוז או שקרנים פתולוגיים. מאוד הגיוני להסתיר "נפילות", בטח כשהן קורות במרחב האינטימי. ולכן את יכולה להזכיר לעצמך שבנושא האמינות, מבחינה רציונלית, אין כאן "הוכחה חותכת" שמעידה שאבא שלך הפך פתאום לאדם לא אמין בשום תחום.


עד עכשיו דיברנו בעיקר על "מה לא": לא להיצמד למודל ה"ילדותי" של ההורה ככל-יכול, לא לקחת אחריות על מעשים ונפילות של אחרים, ומתוך כך גם לא לבסס את הקשר הרגשי על שיפוט ההתמודדויות שלהם. מה כן אפשר לעשות כדי לשפר את התחושה ואת הקשר? זה מאוד תלוי במאפיינים הייחודיים של הקשר שלך עם אבא. אבל באופן כללי, את יכולה להשקיע בפעילויות שאת אוהבת לעשות איתו: אתם יכולים ללמוד ביחד, לדבר, לטייל או כל דבר אחר. במהלך הזמן המשותף תהיה לך הזדמנות להתמקד בצדדים היותר משמעותיים של אבא, מבחינתך, ולהותיר את ההתמודדויות האישיות שלו בצד.


לסיכום: המצב שהצגת בשאלה משקף קשיים שעוברים על מתבגרים רבים, שמגלים עם הזמן את המורכבות בדמותם של ההורים. גילוי המורכבות הזאת קורה בתקופה שבה אנחנו מעצבים לעצמנו את הזהות האישית ואת עולם הערכים והעקרונות שלנו, ולכן קשה לנו במיוחד להתמודד עם מצב שבו אדם מוערך ואהוב באופן כמעט טוטאלי, הופך לדמות שמכילה בו זמנית גם נפילות וגם הצלחות. כדי לרכך את הקושי אפשר ורצוי להתמקד בצדדים החיוביים והאהובים, להרשות לעצמנו "לשכוח" את הגילויים הלא נעימים, לעשות הבחנה בין דברים חיוביים שאנחנו מקבלים מההורים לבין דברים אחרים שאנחנו בוחרים לא לקחת, ולעשות הבחנה גם בין ההתמודדויות של ההורה להתמודדויות שלנו עצמנו. חשוב להדגיש שכל זה במקרה שבו הנפילה של ההורה (או אדם אחר) לא משפיעה עלינו באופן ישיר. בכל מצב בו יש תחושה שאדם מסב לנו נזק, חשוב לא להתעלם אלא להתייעץ, לספר ולהיעזר בגורמים המתאימים.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com