שאלה
שלום,
כבר כמה שבועות אני מרגישה תחושת ריקנות שאופפת אותי. דברים לא מרגשים אותי ולפעמים מרגישה רק רצון לשרוד את היום ובלי מוטיבציה לכלום.
לא יודעת אם זה קשור לעומס בשילוב בין לימודים ועבודה, אבל לפעמים עולה בי מחשבה שאולי בגלל שאני כבר בת 28 ללא זיווג (וכמובן מחפשת) ואולי זיווג זה משהו שעשוי לשנות לי את התחושה ולהרגיש קצת יותר מלאה.
האם יש קשר בין חוסר זיווג לבין התחושה הזו? האם זיווג זה מה שימלא אותי וישנה לי את ההרגשה?
אם לא, אז אולי סיבה רוחנית/ דתית אחרת ?
איך להימנע מלהרגיש ככה ולחזור לעצמי ?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
הכל נכון. כל מה שאתה מציעה כסיבה לריקנות הוא נכון, ויכול להסביר את מה שאת מרגישה.
מה שיעודד אותך מיד, הפתרון המהיר: לשוחח על הרגשות הקשים שלך. לא שיחה שכלית של חיפוש ובירור סיבות, כמו שהצעת כאן. אלא שיחה על הרגשות עצמם.
רגשות צריך להרגיש. כאשר יש לנו רגשות נעימים אנחנו נהנים להרגיש אותם אבל רגשות לא נעימים קשה להרגיש. גם אם מרגישים אותם, מתחמקים מלהרגיש אותם במלואם.
ממליץ לך למצוא מישהו קרוב מאוד (אמא, אבא, אחות, חברה קרובה) נאמן ומסור שירצה להקשיב לך - גם לדברים הכי קשים שאת מספרת.
לא קל למצוא מישהו כזה, לכן אם לא מוצאים כדאי לפנות לאדם מקצוע שזה תפקידו - להקשיב היטב לרגשות של אנשים:
עובדת סוציאלית קלינית - פסיכולוגית - פסיכותרפיסטית וכד'