שמירת נגיעה מחינוך מיוחד

שלום וברכה

לפני שנים רבות כתבתי הנחייה לבנות שרות לאומי הנמצאות במצב דומה.

אני שולח את זה כאן.

ואם תרצו להרחיב בנושא - בשמחה:

בס"ד חשון ה'תשס"ד

טיפול בילדים מבוגרים ממשפחות מצוקה הזקוקים לחום ואהבה, על ידי בנות שרות לאומי

השרות הלאומי מזמן למשרתים בו זכות עצומה להיות שותפים במעשה חסד וצדק כלפי אלה שזקוקים להם. חלק בלתי נפרד מחובות האדם בעולמו היא "עשות משפט ואהבת חסד", וראויים אלה שזקוקים לכך לקבל את כל הדרוש להם מאת המסוגלים להעניק. בד בבד, חלק בלתי נפרד מחובות האדם בעולמו הוא לטפח ולהעצים את יסוד הצניעות הקדושה והטהרה בישראל. פעמים ששתי החובות מתנגשות.

בקיצור ניתן לומר כך:

יש להבחין בין שלושה מצבים:

א. טיפול הכרחי, שאין בו שום ממד של חיבה, כגון: לעזור לקום וכדו' – יש לעשות טיפול זה במסירות ובדרך הטובה ביותר.

ב. טיפול נפשי בדרך של חיבה, כגון חיבוק כדי להעניק חום ואהבה וכדו' - הדבר מותר לבנות השרות רק עד גיל בו הילדים מתחילים להכיר את זהותם המינית. ההלכה מדברת על גיל של תשע שנים ויום אחד הראוי לביאה, אולם הגיל בו מדובר על תשומת לב לתהליכים העוברים על גופם הוא מאוחר יותר, ונראה שהוא בן 12 שנה. מעבר לכך – הדבר אסור.

ג. מצבי ביניים, כגון לחיצת יד לשלום וכדו' – הדבר מאוד תלוי בנסיבות. אם הדבר פוגע ומפריע ליציבותם הנפשית – הדבר מותר בדרך של "כלאחר יד", ובלבד שהיא תמלא את ייעודה.

אם מדובר בילדים בעלי פגיעה נפשית חמורה, יש להתייחס אליהם כחולים (לצורך הלכה זו !) ומותר.

יש להדגיש שני דברים:

א. אין לאפשר לילדים ליזום נגיעות של חיבה בבת השרות. דבר זה אסור גם להם וגם לבנות.

ב. חשוב מאוד כי מבחינה רוחנית בת השרות תתמקד בעבודה על עצמה לשני כיוונים: ראשון בהם היא להוציא מדעתה את העובדה שהיא חשבה כחוטאת בכך שהיא עושה זאת. להפך – היא עושה מעשה חסד גדול מאוד, ותורתנו ציוותה שלא להניח לנכשלים בצידי הדרכים, כי אם להקים אותם ולאמץ אותם, וזו אחת המצוות הגדולות שבנות השרות יכולות לעשות. שני בהם הוא לכיוון ההפוך – בת השרות צריכה לתור אחר דרכים המשקמים מחדש את צניעותה וקדושתה, וזאת על ידי לימוד בענייני צניעות (כדאי בספר כותנות אור) והקפדה יתרה על התנהגותה מחוץ למוסד.