שאלה
לרב שרלו,
אחדשה"ט,
מחילה על הטרחה, ותודה מראש על המענה, נפשי בשאלתי.
ראיתי את הפרסום המצער בשבוע שעבר על רב/איש חינוך שצילם נשים במצבים אינטימיים (לכאורה, איני יודע אם מדובר על חשד או האשמה או הרשעה, אך זה גם לא חשוב לנ"ד, מאחר ואני מבקש לעסוק נושא באופן כללי יותר ולא בגופו של מקרה, כמובן). התגובה הראשונה שלי לפרשייה כזו (ודומותיה, לצערנו) היא תחושה של חילול השם, ושל זעזוע ושאט-נפש מן המעשים. אמנם, במבט שני מתוך שיקול-דעת ומתוך נסיון להיות רציונלי יותר, אני לא בטוח שאני מבין בדיוק מדוע המעשה כל כך חמור בעינינו, ותחת איזו קטגוריה יהיה נכון לקטלג אותו. מובן מאליו שהשאלה איננה למעשה, כמו חלק מהשאלות האחרות במדור זה, אלא נסיון להגדיר לעצמי מה בדיוק מפריע לי/לנו במעשים כאלה.
ברור לי שמבחינה חוקית המעשה אסור, אך זה לבדו אינו מדד מספיק כדי שנגיד על דבר שאינו מוסרי, שנזדעזע ממנו ובטח שלא כדי שנחשוב שהוא חילול השם. ממילא, אנסה לקטלג בעצמי את המעשים הנ"ל בשני מישורים (המישור ההלכתי והמוסר ה'חילוני'), ואשמח לקבל את התיקונים וההערות של הרב (ואני מעריך שיהיו כאלה). טרם אתחיל, חשוב להדגיש שכוונתי איננה ל*הפצה* של תיעודים אינטימיים כאלה, כיוון שבנידון כזה הנזק הוא מוחשי וברור. קל לי להבין מדוע הפצה של תמונות אינטימיות של אדם הם מעשה נבזה שעלול לגרום לנזקים ולהשלכות אדירים (ע"י הגעת החומרים לנפגע עצמו/למכריו וקרוביו, או חשש תמידי לכך), וממילא שאלתי היא רק בנוגע לאדם שמצלם מישהו במצב אינטימי, צופה בו ומוחק אותו. שוב נדגיש שהשאלה איננה האם מעשה כזה ראוי או יפה, אלא כיצד אנו מקטלגים ומגדירים את הבעייתיות שבו.
מן המישור ההלכתי - אינני מכיר בעיה מפורשת בכך. ברור שיש איסור 'ולא תתורו' ו'ונשמרתם מכל דבר רע' וכד', אך אלה קיימים גם באדם שצופה בתמונות שלא הוא צילם. כמובן שאלו לא מעשים חיוביים בשום אופן, אך היחס שלנו כחברה אל אדם שעובר עליהם שונה מהיחס שאני מרגיש באופן טבעי כלפי הנ"ד (ולצערנו יש אחוז בלתי מבוטל מן הציבור שיצא לו לראות תמונות לא צנועות, להרהר, ואף יותר מכך. אנחנו תופסים את זה כתופעה שלילית אך לא מתחלחלים ומזדעזעים מכך). ניתן אולי לדבר על הבדל שבין הנ"ד לבין אדם שסתם צופה בתמונות לא צנועות בכך שאולי כאן יש בכך פגיעה בחרם דרבנו גרשום, שאם קריאת מכתבים פרטיים נאסרה אז ק"ו שהקלטה/צילום פרטי יהיה אסור. אמנם, גם נקודה זו לא פוטרת את הפער שאני חש, כיוון שמדובר על תקנה מאוחרת, שתוקפה יחסית חלש. קטגוריה נוספת שניתן אולי להכניס לנושא זה היא 'היזק ראייה', ומהסוגיה בתחילת ב"ב בהחלט ניתן להבין שיש בה מאפיין של צניעות, אך למיטב ידיעתי אנחנו משתמשים בביטוי 'היזק ראיה' רק בהקשר של דאגה למצב הראוי מלכתחילה (כלומר, האם ניתן לכפות על בניין מחיצה). איני מכיר מצב שבו יש חיוב תשלומים על היזק ראיה מן העבר, מאחר ואנחנו לא רואים את זה כ'היזק' ממש, אלא שכחלק מדיני ההתנהלות החברתית אנחנו מבקשים להציב סטנדרט מסוים של פרטיות. ממילא קשה לי הקטן לתפוס את החומרה המיוחדת שבמקרה כזה במישור ההלכתי.
ובמישור המוסר ה'חילוני' - כאן יש הרבה יותר מקום של זכות חוקית לפרטיות (ואיסור צילום), אך אני לא מרגיש שזה יסוד הזעזוע שאנחנו מרגישים, ואסביר. לפי ה'מוסר' החילוני, מותר (עד כמה שידוע לי, ואם לא אז הדוגמא לא נכונה אך העיקרון כן) לצלם בחוף הים הציבורי. כאן כבר אין זכות לפרטיות כיוון שהמצולם בחר להתלבש כך בפומבי. אמנם בעיניי (ונדמה לי שרבים מהציבור שלנו יסכימו) אם אדם יצלם בסתר בחוף הים ואח"כ ישתמש בתמונות יש בכך בעיה חמורה, האף שלא הייתה פגיעה ב'זכות לפרטיות' של המצולם/מצולמת. ממילא, גם יסוד זה לא עונה על הצורך שלי להגדיר ולקטלג את הבעייתיות הגדולה שבמעשה בזה דווקא.
ובכלל, אם אדם מצליח לצלם מישהו במצב פרטי, ואחרי שהוא עושה את זממו מוחק את התיעוד, האם זה נחשב שמישהו נפגע? הרי אף אחד לא מודע, ולא יכול להיות מודע, למעשיו! אם אין נפגע, ניתן אולי להגיד שהבעיה היא החשש שהדבר כן יתגלה, אבל אז אם אדם יכול להבטיח שמעשיו לא יתגלו אז באמת נצטרך להודות שאין בעיה. אם יש נפגע, מיהו? האם נכון לומר שמושא הצילום נפגע מדבר שהוא לא מודע אליו עכשיו וגם לא יהיה מודע אליו לעולם? אם יגיע אליי אדם ויגיד לי "אתה יודע, לפני כמה שנים צילמתי אותך ומחקתי את התמונות", האם זה יפריע לי? ואם כן, האם זו סתם תהיה תחושת חוסר נעימות, או שיהיה אפשר להגיד שהייתה בי 'פגיעה' אובייקטיבית שניתן לכמת אותה, לדון עליה, להעניש עליה, וכיו"ב (שוב, לפי המוסר ולא לפי החוק).
ואולי כל תפיסתי איננה נכונה, ומותר לנו להרגיש שעבירות מסוימות חמורות יותר מאחירות למרות שתוקפן ההלכתי קטן יותר (ולא הרי הרגשתנו לגבי אכילת חזיר כהרי הרגשתנו לגבי דיבור לשון הרע וכד'), אך מצב כזה מחליש בהגדרה את הטענה הציבורית שלנו כלפי אותו אדם, שאנחנו נאלצים לומר לו "ליבי אומר לי שהעבירה שאתה עשית חמורה הרבה יותר", אך אולי ליבו לא אומר לו כך, ומי יקבע ומי יחליט, ואין לדבר סוף.
שוב תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה
פתיחת שער: האמנם יש צורך לנסות ולשרטט את הביאור הרציונלי לכך ? האמנם העובדה שמדובר בזעזוע ושאט נפש מעצם התחושה האנושית אין די בה ? האמנם האינסטינקט הרואה בכך דבר מה כל כך פסול – אינו חזק דיו, וכשהוא מתחבר לכך שהדבר נעשה על ידי מי שנאמן לברית המצוות ומחלל בכך שם שמיים (כאמור בשאלתך, אין כוונתי למקרה ספציפי, אלא רק ברמה העקרונית) אינו חזק דיו ?
הקדמה זו באה אף היא לפתוח שער לדיון עקרוני בדבר משקל דרך הארץ הטבעית של האדם, וההתנגדות המוסרית הטבעית והאנושית כבעלת משקל עצום בדרכי ההתייחסות שלנו לסוגיות מעין אלה. כנראה שאתה צודק, והיא לא פוטרת אותנו מלעסוק גם בבירור השכלי וההלכתי, אולם חשוב לי להדגיש כי יש לתת משקל גדול לעולמו הפנימי הלא מוגדר של האדם הישר, ואלה חזקים דיים כדי לשלול לחלוטין את המעשה הנפשע הזו.
וכל זה עוד לפני שהתייחסנו ליסוד המוסרי הבסיסי ביותר, שאותו הגדיר הלל הזקן כ"כל התורה כולה: "דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור" (שבת לא ע"א).
היסוד ההלכתי אינו מתחיל בולא תתורו או ונשמרתם. הוא מתחיל בבין אדם לחבירו – באיסור החדירה לפרטיותו של אדם. אם אתה מחפש דווקא עיגון בפסוק, הלוא כל זה הוא חלק מ"לא תלך רכיל בעמך", כשבספר משלי בואר חלק מהיבטי הרכילות: "הולך רכיל – מגלה סוד". גופו של אדם והאינטימיות שלו היא חלק בלתי נפרד מסודיותו, ומי שפוגע בה הרי הוא פוגע הלכתית בעבירה החמורה הזו. ישנם מאמרים הלכתיים, לדוגמה, המבססים גם את איסור החדירה לפלאפון של אדם אחר או למחשבו על היסוד הזה, ועל אחת כמה וכמה – לדברים שאותם הוא שומר באינטימיות. על כן, כל הדיון בדבר הסתכלות בתמונות שאינן צנועות הוא קומה נוספת לפעולה המחפירה הזו, אולם לא הוא הבסיס.
הנימוקים הנוספים שהבאת להיבטים של בן אדם לחבירו – חרם דרבנו גרשום, היזק ראיה – אכן מחייבים בירור ממוקד, אולם הם בשולי העניין. אדגיש רק שהחרם אינו נושא שולי אלא מרכזי, כי הוא אינו רק "תקנה מאוחרת" אלא דבר שהתקבל בחרם, ויש לו מעמד גבוה. לגבי היזק ראיה – אתה צודק חלקית, בשל העובדה שמשעה שאנו לא רואים בדבר הזה דבר אסור לחלוטין יהיה אפוא צורך להתגונן מפני זה כל הזמן, ואז גם לפי הגדרותיך זה יהיה "היזק ראיה". ברם, נראה לי כי כלל לא נכון ללכת לפינות האלה.
ובאשר לתמונות –
אינני רוצה להיכנס לדיון הממוקד. אעיר רק כי יש הבדל גדול בין תמונות אנונימיות, ובין התבוננות בתמונות שהן ממרחב החיים שלנו עצמנו. הדבר נמצא בהלכה בדיון שהיה לפני כמה ימים בדף היומי (תענית ה ע"ב), הנותן משקל אחר ל"יודעה ומכירה". ברם, אני שב על עמדתי כי לפני שעוסקים בשאלות בין אדם לקדושתו יש להוקיע מעשים אלה מצד בין אדם לחבירו.
האם אדם נפגע מהעובדה שהוא נוצל למטרות מיניות על ידי אדם אחר – בלי לדעת מזה ? את השאלה הזו אני מותיר לפסיכולוגים. ברם, מבחינה אתית ומוסרית – הפושע העושה זאת פוגע כאמור בגבולות ה"סוד" של אדם אחר, והוא עושה מעשה מעוות וחודרני. על כן, כל הדיון מצד הנפגע – אינו רלוונטי.
אסיים שוב ב"לבי אומר לי". אתה צודק שצריך להיזהר מלבנות את הכל הלב, ויש חשיבות גדולה מאוד לבירור מוסרי, הלכתי ואינטלקטואלי. אולם יהיה זה גם מאוד לא נכון להתעלם מהלב. גם בעולמם של חז"ל אנו מוצאים התייחסות לכך עם השלכות הלכתיות: "תנו רבנן: המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ר' שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים..." (בכורות לז ע"א), לאמור: יש הבדל בין דברים שנפשו של אדם קצה בהם ובין דברים שלא, ועל כן לא מדובר בהיבט "חילוני", אלא בנפש אנושית ורגישה, שקצה במעשה המגונה הזה.
ועדיין לא דברנו על הבור העמוק שמתגלה באדם הפוגע עצמו.
כל טוב ושלא נדע.