שאלה
שלום הרב,
אני אחרי כמה שנים שהיו לי מאוד לא פשוטות מהרבה בחינות, בעיקר מבחינה נפשית, בהן התמודדתי הרבה עם דיכאון, עצבות גדולה ושברון לב. ברוך ה הרגשתי אחרי שסיימתי תיכון שהמשבר קצת חלף, שהתחזקתי ונרגעתי, אבל ידעתי בפנים שיש עוד הרבה דברים שלא לגמרי התמודדתי איתם וכנראה יבעבעו החוצה בהמשך. במהלך השנים האלה הרגשתי הסתר פנים גדול מאוד מול הקב"ה אבל ניסיתי מאוד בכל זאת להחזיק באמונה ולא לוותר על הקשר איתו.
השנה התחלתי ללמוד במדרשה במטרה להתקרב ולחזק את הקשר לעולם התורני ולה יתברך אך אני פונה אליך כי עם תחילת השנה והלימוד במדרשה חוויתי, ואני עדיין חווה, משבר ממש גדול מול ה' ובעולם הפנימי שלי.
מהשיעורים התחלתי לחשוב שאולי כל הקשר שחשבתי שבניתי עם הקב"ה הוא בעצם שקרי, מדומיין ולא באמת נכון. הרגשתי שמה שאני לומדת מבטל הרבה מן התחושות והאמונות שהיו לי. אני לא מצליחה להתגבר על הפחד שאולי אני טועה ובעצם רחוקה מה' מאוד.
מכרסמת בי השאלה האם אני אמורה לנסות להיכנע לקול הבקורתי שבי שאומר לי שמה שאני מרגישה הוא לא נכון ואני צריכה לבטל את התחושות שלי או דווקא לנסות להקשיב יותר ללב שלי ולמה שאני מרגישה.
כמובן שהרצון להקשיב ללב גדול אצלי יותר אבל אני לא מרגישה בנוח אם להקשיב לו לגמרי.
רוב הזמן שאני לומדת אני ממש לא מצליחה להרגיש חיבור לדברים שנלמדים ועולות בי יותר תחושות של מרחק ופחד מהשיעורים והטקסטים אליהם אני נחשפת (בין אם מהתלמוד, ההלכה וסיפורי התנ"ך)
אני מרגישה נורא אשמה על כך שאני לא מצליחה למצוא חיבור ואהבה לתורה ולהלכה. התחושות כואבות לי מאוד והמועקה גדלה במיוחד כשאני מרגישה שאני נמצאת בהסתר פנים ממש גדול מול ה'. שאני לא קרובה אליו בכלל.
אני לא מצליחה להתפלל ולברך, וגם ללמוד בקושי.
אני מתמידה בלעשות טוב בתוך המדרשה ומשתדלת כמה שיותר לצאת להתנדבויות שאני בהן עם שמחה ולהיות חברה טובה לבנות שסביבי.
אני מנסה להאחז באמונה שהכל לטובה וכי ההתמודדות הזאת באה לחזק אותי אבל אני נתקלת לא מעט ביאוש גדול ותחושה של חוסר שייכות לעולם התורני.
אני מנסה מאוד למצוא דמויות תורניות שדרכן אמצא את הדרך שלי בתוך העולם הזה ודרכן גם אוכל לקרוא ולראות את העולם שלנו בצורה אוהבת ושמחה.
מאז ומתמיד אני זוכרת אהבה ואמונה גדולה מאוד בה' יתברך, למרות שרוב חיי לא הייתה סביבה קהילה דתית במיוחד או חינוך תורני מעבר למסגרת הבית, וחוסר התחושה בקרבה אליו ומציאת עצמי בעולם שלו כואב לי מאוד.
התחלתי לא מזמן ללכת ליעוץ ממישהי כדי להתנקות מן החסמים והכאבים שלי, אבל גם כן אשמח מאוד להתייחסות שלך בעניין.
אני מחפשת מאוד להתחזק ורוצה לחשוב שיש אמת בתחושות והאמונות שלי לגבי הקב"ה.
תודה רבה על כל עבודת הקודש והזמן שאתה מקדיש עבור נתינת תשובות לדברים שכאלו ????
תשובה
שלום וברכה
החיפוש הכן אחר דרכך והנתיב שאת הולכת בו הוא הברכה הראשונה שבמעשיך.
זה מבורך. הרצון לדייק. הרצון להתקשר. הרצון שהדברים יהיו אמיתיים. מעצם העובדה שאת נמצא בחיפוש הזה את כבר צועדת בעולם של תיקון.
דרכים רבות מקשרות בני אדם וריבונו של עולם.
יש מי שדרכו בלימוד; יש מי שדרכו בתפילה; יש מי שדרכו בחסד.
אמנם, ניתן לומר שיש דרך מרכזית, שמאגדת את הדרכים השונות, במינונים מגוונים, ומוצאת את הייחוד בחלוקה לזמנים: עת לתלמוד תורה ועת לתפילה; עת לחסד ועת למנוחה רוחנית וכדו׳. זו דרך שמבקשת שלא להחמיץ נתיב כלשהו בדרכים אל ריבונו של עולם, וכך עושים רבים רבים.
אבל לא כולם.
נקודת המוצא הבסיסית היא שדרכך צריכה לנבוע מתוך אמון שאת נותנת בעצמך.
מתוך הקשבה פנימית, ודיוק, והתכווננות.
ואם את חשה כי הנתיב שלך הוא החסד, העזרה, בקשת הצדק – אל תתכחשי לנתיב הזה. להפך, הפכי אותו למקום בו את פוגשת את ריבונו של עולם, למן קיום המצוות השונות הכרוכות בכך, ועד לתחושת התגלות בכל פעם שאת נוגעת בנשמתו של אדם אחר ומיטיבה עימו.
והלימוד ?
אם הלימוד כרגע מבטל את מה שאת חשה שהוא דרכך – אל תתמקדי בו. בשלב הראשון.
כי חשוב שקודם כל יהיה לך חוט שידרה, עוגן יציב, נתיב בטוח שאת הולכת בו.
ואז גם יגיע זמנו של הלימוד.
כי הלימוד ייקח אותך לאופקים חדשים.
כי לאחר שתחושי עוגן יציב – תהיה בך הנכונה היותר גדולה לבדוק פריצת עולמות ואופקים אחרים.
כי כשתיפגשי עם הלימוד כשאת פגשת את ריבונו של עולם בשדה שלך – העשייה, ההתנדבות, הארת הפנים, זריעת החסד וכדו׳ – לא תחושי מרחק ופחד אלא סקרנות.
על כן, וותרי על רגשות האשמה שבנתיים הנתיב שלך אחר.
זה מי שאת.
ומצי ככל שתוכלי את מה שכן מאיר בך: דמויות אחרות, סיפורי מופת, שירי אהבה אלוהיים.
ושם תמצאי מחדש את השמחה בהתקשרות בריבונו של עולם.
וכאמור, מתוכה, הלימוד וההלכה לא יאיימו עלייך, כי אם יאפשרו לך עולמות מאירים.
כל טוב