שאלה
שלום כבוד הרב.
במסגרת שיעורי תושבע שנה שעברה למדתי על מצוות תוכחה ועל כך שכשאר רואים אדם שעושה דבר שמנוגד לתורה, צריך להוכיח אותו על כך.(למשל חברה שהולכת בחוסר צניעות ,להעיר לה על כך ולהוכיח אותה), צריך להוכיח עד שהאדם ירצה להכות אותך ואם לא מוכיחים אז החטא של האדם עובר אליי. אחרי שלמדתי את המצווה הזאת היה לי קשה לראות אותי מבצעת אותה, הרי יש את מידת הענווה שאנו צריכים לדבוק בה גם כן ואף פעם לא לראות עצמנו מעל אדם אחר, אבל מצוות תוכחה בעצם באה ואומרת ללכת להוכיח אדם אחר, אפילו על משהו שאני לא ככ טובה בו . מי אני שאבוא ואוכיח את חברה שלי או כל אדם אחר, אני בעצמי לא מושלמת ובתהליך אינסופי.
ולכן רציתי לדעת האם יש דבר עמוק יותר במצווה שאיני מודעת אליו שנוגע בנושא .
תודה!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
מה שלמדת בתושב"ע, אלו עקרונות המצווה, ומה שלבך אומר לך זו אמת. כיום לא מוכיחים אחרים.
מצטט מהגמרא (בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ז, עמוד ב') "תניא א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"
לכן כתבו למעשה שרק אם ישנו סיכוי שהחוטא ישמע, צריך להעיר לו. לחברות טובות או לבני משפחה קרובים שיודעים שאת באמת אוהבת אותם ורק רוצה טובתם אפשר לומר דברים בעדינותו ובזהירות.