מסכת ברכות

שלום וברכה,

ברשותך אשנה את סדר השאלות לפי המשמעות שלהם לימינו:

1. פרק ח משנה ד -

הרקע למשנה הוא האיסור להפסיד כזית לחם. איסור זה נוהג גם היום.

ישנו איסור להפסיד לחם. מסיבה זו אין מעבירים משקה מעל לחם שמא ירטב ויפסד, מקפידם שהלחם יהיה בצלחת משלו כדי שאם ישפכו מים הלחם לא ירטב.

הנטילה במשנה זו היא נטילת ידים למים אחרונים שנהגו ליטול במקום בו התקיימה הסעודה.

לכן שאריות של לחם הגדולות מ'כזית' לא נזרקות לאשפה אלא בצורה מכובדת (רצוי 2 שקיות שאחת מהן לא שקופה).

נחלקו בית הלל ובית שמאי האם מותר להשתמש בשמש עם הארץ, הכוונה שאינו יודע הלכה זו.

לדעת בית הלל אסור להשתמש בשמש כזה אלא רק במי שיודע שעליו לאסוף את שאריות הלחם הגדולות ולכן מותר ליטול ידים למים אחרונים לפני השטיפה או סילוק הפירורים הנותרים.

ובית שמאי סוברים שמותר להשתמש בשמש כזה ולכן הם דורשים את סילוק (ע"י טאטוא) הפירורים לפני נטילת מים אחרונים.

הנושא מפורט בשולחן ערוך אורח חיים סימן קפ סעיף ג ובמשנה ברורה שם.

2. פרק ח משנה ב

משנה זו עוסקת בסדר נטילת ידיים לסעודה בהקשר לעניני טומאה וטהרה.

בית שמאי מקדימים את נטילת הידים לכוס היין שלפני הלחם, מחשש שידים רטובות (בגלל ניגוב לא מושלם) יגעו בטיפות מים או יין שאחרי הכוס ויטמאו הידיים ונמצא אוכל בידים טמאות.

בית הלל סוברים שמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים.

הלכה זו היא הבסיס לדעת הרמ"א בשולחן ערוך אורח חייים סימן רעא סעיף יב, בהלכות קידוש של שבת. שם השולחן ערוך פוסק כבית הלל שהסדר הוא: קידוש - נטילת ידים לסעודה - ברכת המוציא. ואילו הרמ"א מקדים נטילת ידים לקידוש, אולי כדעת בית שמאי.

הלכה למעשה כותב המשנה ברורה שנוהגים קודם לקדש ואחר כך ליטול ידיים.

יש עדות שעדיין נוהגות כרמ"א ליטול ידים לפני הקידוש ולא אחריו.

3. עוסקת במיקום המגבת איתה נטלו ידים

לדעת בית שמאי מניחה על השולחן, וניתן להמשיך לנגב בה את הידים. אין להניחה על הכסת (ספה, מקום הישיבה של האדם האוכל). הם אינם חוששים שהשולחן טמא, ויטמא את המגבת.

לדעת בית הלל לא חוששים שמא השולחן ייטמא כיון שכהנים לא יאכלו טהרות אלא על שולחן שהוא ודאי טהור ולא על שולחן שהונחה עליו מגבת.

בברכה דוד לוי

098987548