מסירת שיעור

שאלה

שלום הרב,

בס"ד

אצלנו לאחר ערבית כל יום נמסר שיעור קצר של כרבע שעה 20 דקות ובדכ מישהו קבוע קורא מחוברת על הלכות שבת לפעמים פלא יועץ, פרשה.

הכנתי שיעור בנושא חזרת הש"ץ וחשיבותה ואני רוצה למסור אותה בבית הכנסת בע"ה, אך אני קצת מתבייש להגיד לאבא שלי שהכנתי שיעור וזה. הנה השיעור שהכנתי: בס"ד

חזרת השץ

רקע: אנשי כנה"ג תקנו שאחר שיתפללו היחידים י"ח יחזור החזן על התפילה בקול רם.

טעמי החזרה:

לחזרה זו כמה טעמים.

א) טעם המובא במסכת רה"ש לג ע"ב: להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי בתפילה.

טעם נוסף אותו מביא האבודרהם בשם רבי אליעזר אבן שושן: מטרת חזרת השץ היא להרבות שכרו של המתפללל, שעל ידה עולה למתפלל כאילו התפלל ג' פעמים, א) התפילה שהתפלל בלחש. ב)חזרה, מדין שומע כעונה (הוא מושג הלכתי שפירושו הוא, לצאת ידי חובת מצווה שבדיבור, על ידי שמיעתה מאחר).

ג) על ידי עניית אמן, שאמרה הגמרא במסכת נזיר דף סו גדול העונה יותר מן המברך.

כך נחשב לאדם כאילו התפלל 7 תפילות ביום (3 שחרית 3 מנחה אחת ערבית) כמו שנאמר בתהילים: "שבע ביום הללתיך".

למרות שהיום הקהל בקי בתפילת העמידה -ההגדרה של בקי לפי הבן איש חי היא שיודע להתפלל בעל פה.

אין לבטל את חזרת השץ כפי שאומר השולחן ערוך: קהל שהתפללו וכלם בקיאים בתפילה אעפ"כ ירד(אז התיבה הייתה נמוכה, שנאמר "ממעמקים קראתיך ה''') שליח ציבור וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים. ומסביר המשנה ברורה: שכשתקנו חכמים שיחזור הש"ץ התפילה לא הצריכו לחפש אחר כל איש ואיש שבבית הכנסת אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה שליח ציבור חוזר התפילה לעולם, שמא יהיה פעם אחת בבית הכנסת מי שאינו בקי ויוציאנו השליח ציבור (ידי חובת תפילת) שמונה עשרה.

והבן איש חי אומר: אע"פ שהטעם של חזרת השץ ע"פ הפשט להוציא את מי שאינו בקי, מכל מקום אין זה עיקר הטעם בימינו וע"פ הסוד מעלתה גדולה מאוד.

בעניין עמידה בחזרת השליח ציבור:

אומר הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ג הלכה ט: "ואחר שיפסע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל וכו' והכל עומדים ושומעים" כך שלפי דעת הרמב"ם ראוי לעמוד בחזרת הש"ץ.

וכן אומר הרמא בשו"ע סימן קכד, סעיף ד: יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפילה.

וכן אומר הבן איש חי: "וצריך שיעמוד על רגליו עד סוף החזרה ולא ישן ורק זקן או חולה שקשה לו ישב.

דיבור בחזרת השץ:

בעניין דיבור בחזרת הש"ץ כותב השולחן ערוך במפורש: בסימן קכד סעיף ז: לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפילה ואם שח -הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו.

וכותב הטור בסימן קכד: וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוון לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף, כאדם שמתפלל לעצמו, ואין מפסיקין ולא משיחין.

וכותב כף החיים שאפילו ללמוד תורה אסור באותה שעה (של חזרת השליח ציבור)

וכל שכן אם מתעסק בדברים אחרים.

והמשנה ברורה כותב: כתב בשל"ה, ראיתי, מהחרדים אל דבר ה' שמשימין הסידור בפניהם(מולם) בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מילה ומילה. ואז ונחשבת להם תפילה שנייה.

ואומר יסוד העבודה: אחר התפילה בלחש יכין האדם עצמו לשמוע התפילה בחזרת השץ, ויזהר מאד לשמור מחשבתו מהרהורים בטלים, רוצה לומר-רק לשמוע חזרת הש"ץ ויכוון בהם כוונת התפילה ממש כאילו התפלל עוד שוב שנית ובעניית אמן על ברכות שליח הציבור. ויחשב לו גם כן לתפילה(כפי שאומר האבודרהם בשם רבי אברהם אבן שושן) .

בעניין כוונת אמן בחזרה: "ידקדק השומע לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש”ץ, ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): “גדול העונה אמן יותר מן המברך”. יענה אמן במלוא כובד הראש, ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת “שהכל נהיה בדברו”, יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת ‘חונן הדעת’, יכוון לשתי המשמעויות:

א) אמת היא שהדעה ממנו(ש-ה' הוא חונן הדעת), ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו”ע קכד, ו, מ”ב כה).

ואומר יסוד העבודה: ויזהר מאוד בעניית אמן, ולא יוציא תבן אמן כמצוות אנשים מלומדה, כי לפי שינוי הברכות כך שינוי כוונת אמן.

לדוגמה בברכת בינה של אתה חונן הכוונה היא אמת וכן יהי רצון שיחוננו ה' חכמה בינה ודעת, אך בברכת רפאנו הכוונה היא אמת שהשי"ת הוא רופא חולים. וכן יהי רצון שירפאנו ד' מכל מחלותינו .

וכתב בעל הטורים:

ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אותם שיצאו ידי תפילה ובין אותם שלא יצאו. ובכוונה, שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה, כי אמן הוא לשון האמנת דברים.

ולא יענה אמן חטופה, פירוש כאילו האל"ף נקודה בחטף. ויש מפרשים שלא יחטוף אותו, שלא ימהר לענותו קודם שיסיים המברך.

ולא אמן קטופה, שאינו מחתך האותיות.

ולא אמן יתומה, שלא שמע הברכה מפי המברך.

תשובה