שאלה
לרב יובל שרלו, שלום!
אני דתי לאומי, וחשוב לי לומר שאני מאמין באמונה שלימה בהלכה ובאמת משתדל להקפיד על כל הדברים גם אם זה קשה לי.
אני רוצה להעלות נקודה שהיא כואבת בעיניי, ומקווה שהרב יאיר את עיניי.
לפני כמה עשרות שנים, כשהעולם היה הרבה פחות גלובאלי, היה לדעתי הרבה יותר קל לשמור על הייחוד שלנו כעם ולקיים את ההלכה.
עכשיו, העולם נפתח ורואים זאת בכל דבר, ברשתות החברתיות, באתרי האינטרנט הגלובליים
וכיום אפשר להגיע לכל אחד בעולם ברגע.
כשקיבלנו את התורה, התייחדנו מכל העמים כדי לקבל על עצמנו לגלות את מלכות השם בעולם ולקדש את שמו. אני מזדהה לגמרי עם המטרה הזו.
אך אפילו אם נסתכל רק על מדינת ישראל, אם כלל הציבור או רוב הציבור לפחות היה מקיים אורח חיים תורני, או חיים שהולמים את ערכי התורה, היה הרבה יותר קל.
אבל בתקופה בה רוב הציבור לא מקיים את אורח החיים הזה אני מרגיש מה המחיר החברתי ואפילו הכלכלי ששמירה על ההלכה גובה ממני.
זה פוגש אותי בכל מקום ומאלץ אותי לעשות המון ויתורים כואבים. לדוגמה, אם אני הולך למקום מסוים ואז מבין שלא בדקו את הירקות מתולעים ועירבו אותם במאכל אז אני נאלץ לוותר עליו, או שאם אכיר מישהי שמאוד אתחבר ואוהב אותה (אפילו אם היא שומרת על המסורת באופן כללי), ויהיה ביננו פער מסוים בהקפדה על ההלכה, אולי איאלץ לוותר על זה כי אולי יהיו לנו בעיות בהמשך.
כיום, אני מאמין שהמון בתים דתיים מחוברים לעולם הכללי ומעודכנים בחדשות הספורט לדוגמה. אני בטוח שיש המון נערים דתיים שמאוד מוכשרים בכדורגל, אבל הם פשוט לא יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם בהיקף רחב אלא מוגבלים לשחק רק בשכונה, ולמרות שהם מדברים עם חבריהם על מסי או רונאלדו בהערצה, הם מבינים שהם לא יכולים להגיע למקום שהם נמצאים בו כי הם דתיים. אם מדובר על שבת, או על לאכול ביחד, וכו'.
כיום, לפחות לעניות דעתי, אמן דתי לא יכול להצליח בצורה גלובאלית בעולם ולדבר אל הציבור הכללי, העולם מאוד יתקשה לקבל את אי יכולתו לשיר עם נשים, או שכאשר יהיה טקס הוקרה או חלוקת פרסים שיתקיים בשבת. אפילו בארץ, אמן דתי לא יכול להשתתף כשופט בתוכניות השירה שנמצאות במיינסטרים בשל ענייני שירת נשים, או צניעות.
אפילו כשהולכים ברחוב, בענייני צניעות, ההלכה מנחה אותנו בדיוק על מה מותר ועל מה אסור להסתכל, ומרחיקה אותנו מנשים שלא מתלבשות בצניעות. מצד שני, בציבור הכללי לצערנו רוב הנשים לא שומרות על אמות המידה של ההלכה בנוגע לצניעות, שכן אפילו ללכת בחולצה בשרוול קצר מעל המרפק הוא דבר שלא מתיישב עם ההלכה.
אני מבין שההגבלות הללו נועדו לכוון אותנו לחיים טובים יותר ובריאים יותר, אבל אני מרגיש בכל פעם מחדש את תקרת הזכוכית שההלכה מעמידה בפניי, ושואל - עד כמה רחוק אצטרך ללכת ולוותר כל פעם מחדש בגלל אורח החיים שלי (למרות שאני כל כך אוהב אותו ומאמין בו)? עד כמה אצטרך להפסיד הזדמנויות שעומדות בפני אנשים לא דתיים?
יתרה מכך, אני לא יודע כמה הדור הצעיר דבק באמונתו וכמה הוא מתחבר לתורה בבית הספר היסודי. לדוגמה, בזמן שבנות (אני בטוח שגם דתיות) מעריצות ומדברות בקנאה על זמרות כמו נועה קירל ועל ההישגים שהיא הגיעה אליהם בתחום השירה, אבל הן פשוט לא יכולות לעשות את זה מעצם היותן דתיות, בשל שירה בפני גברים ועוד חששות.
איך מסבירים להן את העובדה שלא יוכלו להופיע בפסטיגל למרות שהן מעריצות את הדמויות בפסטיגל ומדברות עליהן יומם ולילה?
תודה רבה על זמנך,
וסליחה על האריכות, אני פשוט כותב מתוך כאב על עולם שלא פשוט לחיות בו.
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על העלאת הנושא, שמציק לרבים רבים.
הבה נפתח בדברים שפתחת אתה: העולם כיום אחר. מאוד אחר. התמיכות והמעגלים שעודדו חיי אמונה ונאמנות לברית המצוות חלשים הרבה יותר. כבר מאות שנים, עם התפתחות המדע, נזקק האדם בתודעתו פחות ופחות לריבונו של עולם כדי לצאת ממצוקותיו, לרפא את מחלותיו, להביא גשם לעולם ולפענח את התהליכים השונים; המערכות החברתיות פושטות צורה ולובשות צורה, וחיי הקהילה במובנם התומך הקודם נמצאים היום בחיים רשתיים, שאינם מחייבים שמירת תורה ומצוות; צומחת זהות אחרת, בין אינדיווידואלית ובין ישראלית (במקביל ליהודית), שמאפשרת חיים זהותיים בלי ריבונו של עולם, ועוד ועוד.
ואנו נמצאים במקום אחר לגמרי.
אדגיש כי אמונתי העמוקה היא שהמציאות החדשה גם תצמיח פריחה גדולה, שתהיה מבוססת הרבה יותר על בחירה בריבונו של עולם ולא על כורח, על תשוקה וכיסופים למקור הקודש ופחות על יראה ופחד, על מקום עמוק יותר של האדם מול א-לוהיו, ולא רק על היותו עפר ואפר, ועוד ועוד. "שיר חדש" יושר, ולמעשה הוא מתרחש כבר עתה בדרכים שונות.
אולם אין ספק כי תשומת הלב שאתה נותן למחיר הכלכלי והאישי של חיי אמונה בזמנים אלה הוא נכון. לא ניתן עוד לפטור אותו בסגנון הבז לחלוטין לדרכי חיים חילוניות, לחרות ולחופש, לקבלה והכלה שמתאפשרים הרבה יותר בעולם ללא קדושה ומצוות, וצריך להתייצב מול כל אלה ביושרה פנימית.
מה אנו אומרים לעצמנו מול כל זה ?
מדובר אכן בהכרעת חיים. מהותה של הקדושה היא נסיגה לאחור, פינוי חלל התנהגותי ופנימי, וכניסת האמונה לתוכו. זה נכון ביחס לקדושת המקום: "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא; זה נכון ביחס לקדושת הגוף והמיניות – "קדושים תהיו – פרושים תהיו"; זה נכון ביחס לקדושת הזמן, ובשבת אנחנו נסוגים ומקיימים "לא תעשה כל מלאכה"; זה נכון ביחס לקדושת האדם ועוד ועוד.
טעות היא לצפות כי ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו, לזכות בחיים רוחניים עמוקים, ובד בבד לסרב לבטא אותם באותו פינוי מקום פנימי שבתוכנו, כדי שההשראה תחיה בנו. בלי עמדת מוצא זו, ובלי הבנה עמוקה של מהותם של חיי הקודש – אכן לא ניתן לחיות בעולמה של אמונה.
ומתוך כך, ניתן לבחון גם עד כמה הרחקנו את עצמנו שלא לצורך מהחיים, ועד כמה אנו אכן סוגרים את עצמנו במקום בו התורה עצמה פותחת. בהחלט נכון ללמוד באמת את היחס של התורה לאושר, לעשירות, למיניות, ל"עז החיים הטבעיים", ולברר שמא נסוגנו רחוק מידי, שמא אין מדובר בקדושה אלא בפוריטניות, שמא עוד לא נענינו לאתגר השיבה לארץ ולחיים וכדו'. יש מקום לברר את הסוגיות השונות, לשני הכיוונים: גם באפשרות שבטעות אנו מזהים את הקדושה עם המאבק בגוף ובעולם הממשי, וגם באפשרות שמא אין אנו קדושים מספיק, ואנו חיים חיי חול בתחומים שהקודש צריך לשרות בהם (חשוב להדגיש שלאור פרשת קדושים – הקדושה שורה גם בענייני בין אדם לחבירו, וגם שם אנו נסוגים מהרבה דברים שהיו יכולים למלא את עולמנו, כגון "לא תלך רכיל בעמך").
וצריך אפוא לפתוח את סוגיית הספורט הייצוגי ולבחון אותה; ואת התרבות האומנות והספרות (עשיתי זאת בהקשרים רבים); וכדו'. לא יהיה זה נכון לחיות חיים אמוניים שכל כולם הם וויתור והקרבה, כאשר מהתורה עצמה עולה שהיא מתייחסת בחיוב גם לצדדים המאירים של החיים – די לנו אם נקרא בפרשיות השבוע את ההיבטים הרבים האלה בחייהם של אבותינו ואמותינו הקדושים, מעושרם ורווחתם, דרך התייחסות התורה ליופיים, ועד עניינים אחרים שהם חיו בהם, והורו לנו את דרכה של תורה.
ואז נגלה כי בתחומים מסוימים אנו חייבים להעצים את הקדושה, ובתחומים אחרים נסוגנו רחוק מידי. הדבר לא יבטל את מהותם של חיי האמונה, שחלק מהם הוא פינוי חלל בתוכנו לריבונו של עולם, ותשומת לב עמוקה מאוד לדברים שאנחנו 'מרוויחים' מכך, אך עצם התהליך המתמיד של התכווננות לשם הוא עצמו מעניק אנרגיות עצומות לחיי אמונה מעשירים.
כל טוב ושוב יישר כוח על הדברים
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם