ללא נושא

שלום
לענ"ד טוב תעשי אם תעמידי אותו במקומו ע"י עונשים בכדי שיבין שלהתנהגות לא הולמת יש מחיר ואם את טיפה כועסת אך עדיין בשליטה אין בזה פגם להפך כך הוא יבין שדברייך כנים וחשובים לך.
כשבאים לחנך ילדים חשוב שלא לאבד את הטבעיות הפשוטה של החיים ולהלן הרחבה והדרכה בנושא זה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א
בברכה
אייל משה

תופעה מוזרה שלאחר אמירת תוכחה
כרב ומחנך, פעמים רבות נצרכתי לומר דברי מוסר ותוכחה על עניינים שונים, ובתוכם על הצורך להגיע בזמן לתפילה. והייתי מרחיב בהסברים יפים, ומדבר על כך שיש הבדל עצום בין מי שמגיע שתי דקות לפני תחילת התפילה לבין מי שמאחר בשתי דקות. ההבדל אינו של ארבע דקות בלבד, אלא הרבה יותר. זה שבא לפני הזמן מראה שהוא בא לתפילה ברצון ובשמחה, ואילו המאחר מראה שרק כאשר אין לו ברירה הוא סוחב את עצמו לתפילה. כמדומה שהדברים היו יפים ומעוררים, ואף פעלו במידה מסוימת על השומעים. רק בעיה אחת מטרידה ליוותה את הדברים: ביום שלמחרת היה מוסר השיעור, כלומר אני, מאחר לתפילת שחרית. לא איחור גדול מאוד - חמש עד עשר דקות, אבל מספיק בולט ומבייש. וכי הרב שמדבר על הצורך להגיע בזמן לתפילה אינו יודע בעצמו את מה שהוא אומר?!

האיחור נבע מסיבות לא צפויות: פעם השעון המעורר לא צלצל, פעם ההכנות ההכרחיות לקחו יותר זמן, ופעם היה צורך לטפל בבעיה דחופה. זה היה ממש לא נעים.

לאחר כמה פעמים כבר הבנתי שאין זה מקרה, אלא שיש בתוכחה צד של יוהרה, ולכן לאחריה יש עליי איזה קטרוג. ולכן בכל פעם שאני מוכיח על חשיבות ההגעה בזמן לתפילה, אני מכניס את עצמי לסכנת איחור למחרת.

ניסיתי למעט בתוכחות, אבל כיוון שהיה קשה לי לסבול את האיחורים, וגם חשבתי שבאמת יש ערך גדול לשמירת הזמנים, לא יכולתי לשתוק, והייתי "מוסר את נפשי" ומוכיח, ונאלץ להגיע למחרת באיחור מסוים לתפילה...

מנהגם של גדולי המוסר
נזכרתי במנהגם של גדולי המוסר, שכשהיו מוכיחים את תלמידיהם היו אומרים בענוותנות שכל תוכחותיהם אינם אלא כלפי עצמם, אלא שהם אומרים את התוכחות בקול, כי אולי יש מישהו מן הקהל שהדברים יוכלו להועיל גם לו באיזה דבר. וחשבתי, אולי גם הם הכירו את הקטרוג הזה שמוטל על המוכיחים, וכדי שלא ידקדקו עליהם מן השמיים, היו מודיעים כי כל דבריהם אינם אלא לעצמם, ובכך הסירו מעליהם את הקטרוג.

לאחר שהבנתי את המצב, נהגתי שבכל פעם שהייתי מוכיח על עניין האיחורים הייתי מציין שאני יודע שמחר אאחר לתפילה בגלל הקטרוג הנ"ל, ואע"פ כן אני מוסר את נפשי ואומר את הדברים, כי הם נכונים. ומאז ברוך ה', גם לאחר התוכחה אינני מאחר. אני מקווה שלאחר שגיליתי סוד זה מעל דפי העיתון, גם לאחר התוכחה הבאה אצליח להגיע בזמן לתפילה...

קורסים וספרים לחינוך

לאחר זמן, כשראו שאינני מעוניין להעביר סדרת שיעורים על חינוך, אמרו שאולי כדאי להזמין ליישוב איזה מנחה שיודע להעביר קורס טוב לחינוך ילדים, או שאמליץ על ספרים טובים לחינוך ילדים. ושוב, תגובתי הטבעית היתה שלילית. ניסיתי לנתח מדוע, ומצאתי שאינני מאמין כל כך בשיעורים, בסדנאות ובספרים כאלה. ולמרות שמן הסתם יש בהם דברי חכמה רבים - ככלל, אינני בטוח ששומעיהם וקוראיהם מצליחים יותר בחינוך.

אגב, הסופר הצרפתי אמיל זולה, שדיבר גבוהה על חינוך ילדים, מסר את חמשת ילדיו למוסד ציבורי לגידול יתומים. וזה שכתב ספר על הזוגיות הטובה, מתוך הבנת ההבדל בין גברים לנשים, התגרש לאחרונה.

הפסיכולוג שנכנס לחרדה
בעבר, כאשר בעקבות התקדמות "השלום" התרבו היריות בכבישי יש"ע, חשבה מחלקת הרווחה של המועצה לחזק את המתנחלים, ורצתה להביא ליישוב פסיכולוג בכיר שהתמחה בהעברת קורס להתמודדות עם "מצבי לחץ וחרדה". לאחר שכבר סוכם על היום והשעה, התברר לפסיכולוג שהיישוב נמצא בעומק השטח, סמוך לשכם, ומרוב חרדה - פחד לבוא. המתנחלים נאלצו להתמודד עם פחדיהם וחרדותיהם בלי הקורס המדובר. ואולי זה לא כל כך נורא, כי מי יודע, אולי דווקא בעקבות הקורס הפחדים היו מתגברים, והמסקנה היתה לברוח בתחילה לגוש דן, ואח"כ מי יודע לאן.

מה קורה בקורסים?
ונמשיך בנימה הומוריסטית: משום מה נדמה שדווקא האנשים שמשתתפים בחוגי הורים נתקלים בבעיות חינוכיות קשות במיוחד. רבים מקרב אלה שקוראים ולומדים את הספר הידוע - "כיצד תגמלו את ילדכם" נתקלים בקשיים עצומים, הרבה מעבר לממוצע, בהרגלת ילדיהם לשלוט בצרכיהם. ואלה שהשתתפו בסדנת ההורים "כיצד תעניקו לילדכם אהבה" סובלים מילדים שמתייחסים אליהם בניכור. ודווקא אלה שהשתתפו בחוג ההורים על "הדרך הקלה לחינוך ילדכם", נאלצים אח"כ לשמוע תלונות רבות ממורים ושכנים על הנזקים שילדיהם גורמים בבית-הספר ובסביבה. ואפילו לאלה שהשתתפו בסדנה החביבה על "הגישה החיובית לחינוך ילדכם בשמחה" יצאו לבסוף ילדים סגורים, שנוטים להתמרמר על קיפוח.

מה קורה פה? אולי צריך לעשות קורס על "איך תגדלו ילד ממורמר ועצבני", וכך ייצאו הילדים שמחים ורגועים...

ויותר ברצינות. אין הכוונה לטעון שכל מי שמשתתף בחוגי הורים לא מצליח בחינוך, וכל מי שלא משתתף מצליח. אבל כמדומה לי, על סמך התבוננות של שנים, שמציאות שכיחה היא שדווקא אלו שיותר לומדים בחוגים וספרים כיצד לחנך את ילדיהם, סובלים מיותר בעיות. השאלה למה?

אפשר כמובן לענות שבדרך כלל אלה שיש להם יותר בעיות הם אלה שפונים למצוא מזור לבעיותיהם בחוגים ובספרי הדרכה. אבל כמדומה שאין זו תשובה שלימה. ראשית, למי אין בעיות בחינוך? מלבד זאת, כבר ראינו יותר מדי אנשים רגילים לגמרי, שדווקא לאחר שהרבו להעמיק בנושא החינוך התחילו לסבול מבעיות קשות יותר.

קורסים שונים
אגב, זה לא קורה רק בתחום חינוך הילדים. גם המשתתפים בקורס ל'העשרת הזוגיות' סובלים לאחר מכן מזוגיות לקויה, עד שלבסוף רבים מהם מתגרשים. וגם נשים שעברו קורסים מפורטים של הכנה ללידה, פעמים רבות חוות לידות קשות במיוחד.

ישנם גם בחורים שלפני שהם יוצאים לפגישות לקראת נישואין, קוראים ספרי הדרכה על בחירת בת זוג. הם מסמנים קווים מתחת למשפטים החשובים, ולומדים את הדקויות השונות, מה מעניין את הבנות ומה עלול לפגוע בהן וכו'. משום מה, דווקא הם, באחוז גבוה יותר, לא מצליחים להתחתן.

היסוד לכל הוא הכנות
כבר לא נותר מקום להאריך בניתוח הדברים, אך בקיצור אפשר לומר שהיסוד לכל הוא הכנות. אדם צריך להביא את עצמיותו לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כך בחינוך, כך בשידוכים וזוגיות. כאשר אדם לומד טכניקות כיצד לפעול וכיצד להגיב, הוא עלול לאבד את היכולת לדעת מה הוא בעצמו רוצה ומרגיש. תגובותיו יהיו מלאכותיות, חיצוניות, הוא יאבד את הטבעיות והספונטאניות. החינוך שהוא יעניק לילדיו יהיה מלאכותי, חסר כנות. וזה המתכון הבטוח לכישלון.

השוני שבין האנשים
יותר מזה: אנשים שונים מאוד זה מזה. לכל אופי מעלות וחסרונות, ותפקידו של כל אדם לזכך את מידותיו וללטש את אופיו, כדי להביאו לידי ביטוי חיובי. אבל תמיד הביטוי החיובי יהיה ייחודי לו.

רק מי שעומד על השוני העצום שבין בני האדם, וממילא על הדרכים השונות והמגוונות להתייחס לאירועים שונים של הילדים - יכול לתת הדרכות בחינוך (לכן ייעוץ אישי בדרך כלל מועיל יותר). אבל קורסים שמתייחסים לרוב האנשים בשווה, עלולים להזיק יותר מלהועיל.

אם ירצה ה' עוד אוסיף לעסוק בזה, ובינתיים אסיים בכמה מילים על ערך לימוד התורה והשפעתו על החינוך.

שיעורי תורה על ייעודו של האדם בעולמו
בעצם, השיעורים הטובים ביותר על חינוך הם שיעורי תורה. במבט חיצוני נראה כאילו התורה מכתיבה לאדם הכול ולא משאירה מקום לבחירה. אולם באמת התורה מציבה לאדם ערכים וגבולות, ובתוך הגבולות ואל מול היעדים שחובקים עולם, ישנו מקום עצום לביטוי עצמי.

מה שעושה את האדם לטוב וישר, וממילא גם למחנך מוצלח, הוא לימוד תורה על תכליתו של האדם בעולמו. הן מבחינה אישית - להיות אדם מוסרי, טוב וישר, שעוסק בתורה וגמילות חסדים, נאמן ואוהב לאשתו, מכבד הוריו. והן מבחינה לאומית - לסייע כפי יכולתו ולפי אופיו לקירוב ישראל לתורה ומצוות, קליטת עלייה, יישוב הארץ, ביצור הביטחון והכלכלה, והכול כדי לתקן עולם במלכות ש-די.
שאלות ותגובות על קורסים לחינוך
תגובות רבות הגיעו בעקבות המאמר "חינוך בלי פטנטים", בו ביקרתי את הקורסים בחינוך שמתיימרים לתת שיטת חינוך אחת לכל ההורים ולכל הילדים.

חלקם שאלו: איך אנשים רגילים, שאינם מומחים בחינוך, יידעו כיצד לחנך את ילדיהם? הלא מדובר בעניין המורכב ביותר בחיים - יותר מרפואה, יותר מפיזיקה, שכן בחינוך עוסקים בנפש הרגישה של הילד. אם את כל התחומים הללו לומדים כיום מספר שנים - מדוע שלא נשתתף לכל הפחות בקורס לחינוך? בוודאי יש אנשים שמתמחים יותר בחינוך, ומדוע שלא נלמד מניסיונם וחכמתם?

התורה צוותה את ההורים לחנך
אכן, השאלה טובה. אולם התורה עצמה הטילה את מצוות החינוך על ההורים, בלי יוצא מן הכלל, שנאמר (דברים י"א, י"ט): "ולמדתם אותם את בניכם". בתרבויות אחרות, החכמה שייכת לחוג סגור של אינטלקטואלים, והם אלה שמעבירים אותה לדור הבא. אבל בישראל התורה שייכת לכל, שנאמר (דברים לג, ד): "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" - כל צאצאי יעקב אבינו שייכים לתורה. ואמנם בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, רוב ההורים מקיימים את מצוות "ולמדתם אותם" על ידי שהם שולחים את הבנים לבתי ספר ותלמודי תורה, ומשלמים עבורם שכר לימוד. אבל את היסודות, את הכיוון, נותנים ההורים. וכן נאמר (משלי א, ח): "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". משמע שההורים הם שמחנכים את ילדיהם לתורה למצוות ומעשים טובים.

צורות חינוך רבות ישנן
ולא יתכן שכל ההורים יתייחסו באופן שווה לילדיהם, שכן ההורים שונים מאוד זה מזה, ומן הסתם כל הורה יחנך בדרכו, לפי אופיו. יש חכמים יותר ויש פחות, יש שכישרונם במתמטיקה ויש שכישרונם בשירה וספרות, יש סבלניים ורגועים ויש קפדנים ועצבניים. וכולם מצווים לחנך את ילדיהם.

שמא תאמרו, אכן השוני בין האנשים הוא הבעיה, ועליו צריכים להתגבר. ולשם כך צריכים כל ההורים להשתתף בקורסים לחינוך ילדים, כדי שכל ההורים יפעלו באותה שיטה ויגיעו לאותן תוצאות. זה כמובן דבר שלא יתכן. כמה שיתאמצו 'לחנך' את האנשים להיות שווים, על כרחם השוני יבצבץ.

ומלבד זאת, לא מצינו בתורה ובחז"ל מגמה לעשות את כולם שווים. להיפך, הגיוון האנושי הוא ברכה. לכן ברא הקב"ה את האנשים שונים בפרצופם ובדעותיהם, כדי שיפרו זה את זה. וכך בחינוך
, כוונת התורה שהאנשים השונים יחנכו את ילדיהם, כל אחד לפי אופיו, וכך יצמח עם שלם, מורכב מאין ספור גוונים ודגשים, שיפרו זה את זה, וביחד יוכלו כולם ללמוד את התורה האלוקית ולתקן את העולם.

השיעורים הטובים בחינוך מעצימים את ההורים
אין בכוונתי לפסול את כל השיעורים והקורסים שעוסקים בחינוך. יש מהם טובים ויש מזיקים. השיעורים הטובים הם אלה שמדגישים את השוני שבין בני האדם, ונותנים לכל אחד את העידוד ללכת בדרכו, לפי אופיו. שיעורים אלה ידגישו את הכללים והעקרונות, שמהם יכולים להתפרט נתיבים רבים. ואם יינתנו בשיעורים אלה דוגמאות, מגמתם תהיה להפרות את המחשבה, אבל לא להכתיב טכניקה שיש לחקותה כדי להצליח בחינוך.

אפשר לומר, שמי שיוצא מ'קורסי חינוך' בהתלהבות, מתוך תחושה כי עתה למד את הדרך לחנך את ילדיו, דווקא הוא צריך לחשוש יותר. כנראה שהקורס הזיק לו. הוא עלול לקבל את הטכניקה על קירבה וכרעיה, בלי לבחון מה מתאים לו. זהו מתכון בדוק לכישלון בחינוך.

לעומת זאת, מי שיקשיב בנחת, ללא התלהבות, יוכל לקבל הפריה מן הרעיונות ששמע. הוא ישמע את הרעיונות והדוגמאות, יחשוב עליהם במתינות, יעכל אותם, יקבל את מה שמתאים להשקפתו הכללית ולאופיו, ואח"כ יפעל כפי שמתאים לו.

הבדל בין הלכה למידות
הבדל גדול יש בין התחום ההלכתי לתחום המידות. בתחום ההלכה יש הגדרות מדויקות, מה מותר ומה אסור, וכיצד צריך לקיים כל מצווה. אולם תחום ההלכה אינו מכסה את כל החיים. הוא קובע גבולות, והוא מדריך את היהודי בקיום המצוות. אבל עדיין, רוב המעשים שאדם עושה והרגשות שהוא מרגיש, אינם נכללים בתחום ההלכה.

לעומת זאת, בתחום המידות יש עקרונות וכללים, אבל לא הוראות מדויקות לביצוע. והאדם צריך ללמוד את מכלול הערכים ולהגשימם לפי אופיו ורצונו. יש שייפנו יותר לצד החסד ויש שייפנו יותר לצד הדין. אחד יתמסר יותר לעשיית צדקה, השני לרדיפת צדק, השלישי לשקידה בלימוד, הרביעי ליישוב הארץ וכו' וכו'.

וכך מצינו בגדולי ישראל שאברהם אבינו נטה לצד החסד, יצחק לצד הדין, ויעקב למידת האמת. הלל הזקן היה ענוותן וחסיד, ושמאי הזקן צדיק בקפדנותו.

ואומנם ההלכה מציבה גבולות, עד היכן מותר להיות ענוותן וחסיד, ועד היכן מותר להיות קפדן. אבל בתוך הגבולות הרחבים, צריך אדם לבחור את דרכו על פי יסודות האמונה והמוסר.

וכך גם בחינוך אין הגדרות מדויקות. יש הכוונות כלליות שאותן צריך ללמוד, אבל הגשמתן בפועל יכולה להיעשות בדרכים שונות.
האם מידת הקפדנות פסולה?
שאלה:בעקבות הביקורת שכבוד הרב כתב על "קורסים בחינוך", אני רוצה לציין כי הקורס שבו השתתפתי עזר לי מאוד. בתחילה הייתי קפדנית מאוד והרביתי להעיר לילדים. ועתה בזכות הקורס נרגעתי, אני יודעת להכיל את המעשים השונים שלהם. גם כשהם מתפרעים אני מאמינה בהם. וכפי שנהג הלל הזקן שהיה סבלן וותרן. נדמה לי שהורים רבים נוטים לכעוס על ילדיהם ומדוע שלא ילמדו לחנך בדרכי נועם?

תשובה:אדם צריך לילך לפי אופיו. מי שנוטה לקפדנות, טוב שיקפיד יותר, כפי האופי שחננו ה'. אמנם גם הקפדנות צריכה ליטוש, שלא יקפיד יתר על המידה, ושלא יקפיד על פגיעה בכבודו אלא על מעשה שאינו מוסרי. גם מי שהוא ותרן צריך ללטש את אופיו, שלא יהיה אדיש לעוולות מוסריות, אלא יביע את מחאתו המוסרית אולם יעשה זאת בנחת כפי אופיו.

ומי שמטבעו רגיש לפרטים וקפדן, ויאמרו לו שעליו לנהוג תמיד בסבלנות ומתינות ולהפגין תמיד אהבה לילדים, גם כשהם מרגיזים, הוא אולי יצליח לדבר רוב הזמן עם ילדיו בשקט, להגיב באיטיות, לחייך חיוכים מלאכותיים וכשהילד שלו יכה את חבריו, יאמר לו: "צדיק שלי, לא ראוי ליהודי להכות את חבריו". אבל אי אפשר לשקר כל הזמן, מעת לעת הרגשות הטבעיים שלו יתפרצו, והילדים יבינו שכל מה שהיה קודם היה העמדת פנים, שקר, ויש סיכוי סביר שהוא ייכשל בחינוכם. לעומת זאת, אם יעניק להם חינוך קפדני ואחראי כפי שמתאים לו, ירווה מהם נחת. ותתפלאו, דווקא אז ילדיו יידעו שהוא אוהב אותם, כי זה שהוא מתרגז עליהם מוכיח כי אכפת לו מהם מאוד.

האם דרכו של שמאי פסולה?
ומה שאמרו חכמים (שבת ל', ב'): "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי", אין כוונתם לשלול את דרכו של שמאי הזקן. אלא כפי שהסביר הרצי"ה קוק זצ"ל, מי שאופיו כאופיו של שמאי, בוודאי נכון שיילך בדרכו של שמאי. אלא שחכמים התייחסו לאדם שאופיו ממוצע והוא יכול להיות כשמאי או כהלל, שאותו מדריכים חכמים להעדיף את דרכו של הלל. אבל גם אם ינהג כשמאי לא יהיה בידו עוון.

ופעמים שברוב המקרים אדם יכול לקבל את דרכו של הלל, אבל ישנם מקרים שבהם לא יוכל להזדהות עם דרכו של הלל, ואם ינסה, יעשה שקר בנפשו. ובאותם המקרים עליו ללכת לפי אופיו, לפי האמת שלו. ואם ישמע שהקפדנות פסולה, יסתבך עם עצמו בייסורי מצפון, מצד אחד יחוש שעליו להתרגז ולהקפיד על ילדיו, ומצד שני ירגיש אשם בכך. מצבים שכאלה גורמים להורים לאבד את סמכותם.

ואומנם מי שמטבעו הוא מתון, כהלל הזקן, גם כשילדיו מרגיזים הוא מוצא את הדרכים להשפיע לפי דרכו. אבל מי שבאופיו נוטה לעיתים לקפדנות, אם ניטול ממנו את כלי הביטוי הטבעיים שלו, יאבד את סמכותו.

לעיתים חסרה כנות בשיעורי חינוך

אינני שולל כל סוג של חוגים ושיעורים על חינוך ילדים, אלא הצבעתי על בעיות שקיימות בחוגים רבים, שמציבים שיטה שאמורה להתאים לכל ההורים ולכל הילדים. בנוסף לכך, לעיתים כשמדברים על בעיות חינוך ומשמעת, לא נעים לספר על הדרכים האמיתיות שעל ידן משיגים משמעת. יש שמשיגים משמעת על ידי הענקת מכות מעת לעת, ויש שמשיגים משמעת על ידי גערות חריפות או עונשים קשים. אולם כשמעבירים שיעור על חינוך רבים מעלימים זאת לגמרי. מוכנים להודות בכעס מסוים מעת לעת, אבל את המכות או הגערות החמורות מסתירים לגמרי. והשומע התמים מתפעל מהרב או המנחה, שמצליח כל כך, והכל כמעט בדרכי נועם. וכמה שהוא מתאמץ ללמוד את השיטה, הוא לא מבין מדוע הוא לא מצליח...

כללו של דבר, קורס שמתעלם מהצורך של רוב האנשים לשלב קפדנות בחינוך, ושולל ענישה גופנית מתונה וכיוצא בזה, עלול לפגוע ביכולתם של הורים רבים לחנך את ילדיהם.

גם הלל נזקק לשמאי
נחזור למעשה שהובא בתלמוד (שבת לא, א), שמתוכו עולה שבח לדרכו של הלל הזקן. בתחילה מסופר על אדם אחד שניסה לעצבן את הלל הזקן בשאלות מקניטות בשעה שעסק בהכנות לשבת. ולמרות השעה הקשה נהג הלל בחסידות יתירה ולא הקפיד.

אולם האם אפשר לומר שאין ערך למחאה כלפי אותו אדם? בוודאי שיש ערך, מצווה מפורשת היא "הוכח תוכיח את עמיתך". וכך מן הסתם היה נוהג שמאי, שאף כי אמר (אבות א, טו): "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אם התנהג שלא כשורה צריך להעיר לו ואם החציף צריך לגעור בו.

אלא שהלל הזקן מתוך סבלנותו היתירה העמיק בעניין, והבין שגערה לא תועיל כאן, ולהיפך, דווקא אם יתגבר על עצמו ויענה בסבלנות יגרום לאותו יהודי להרהר תשובה, כמאמר הפסוק (משלי כה, טו): "לשון רכה תשבר גרם". אולם אם לא היה בעולם שמאי, ולא היה ידוע שמעשה שכזה הוא מעשה רע, מן הסתם הלל הזקן היה צריך לנזוף בו. ורק מפני שהיה ידוע בעולם שזה מעשה פסול, יכול היה הלל למחול על כבודו ולהשפיע בדרכו המיוחדת על הבריות. (וכיוצא בזה לגבי שלושת המקרים עם הגרים ששמאי דחה והלל קיבל).

ההשלמה שבין שמאי להלל
ולכן ברא הקב"ה אישים שבאופיים הם נוטים לקפדנות ורדיפת אמת, ואישים שבאופיים הם נוטים לחסד ורחמים, וביחד נבנים החיים השלמים. ומדוע אמרו שלעולם יהיה ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי, מפני שמידת הקפדנות מסוכנת יותר. ובנוסף לכך, יש בעולם חולשות רבות, ואם התביעה לשלימות תהיה חריפה מדי, איש כמעט לא יצא זכאי. לכן צריכים להרבות בחסד ורחמים, ובמתינות ואמונה לחתור אל התיקון השלם. ולכן הלכה כבית הלל. אולם לעתיד לבוא, כשהעולם יהיה מתוקן יותר, ניתן יהיה להעמיד את האמת על תילה, ואז לפי המקובלים תהיה הלכה כבית שמאי.

ואם היינו מבטלים את דברי בית שמאי, היינו שוכחים את המטרה של העתיד לבוא. ואם היינו מבטלים את דברי בית הלל, לא היינו יכולים להתקדם בדרך אל העתיד לבוא.

דרכו של רשב"י
מבחינות מסוימות רבי שמעון בר יוחאי היה דומה לשמאי הזקן. וכן מסופר בתלמוד (נדרים סו, ב) על בעל אחד שכעס על אשתו ונדר נדר, שכל זמן שלא יאכלו מתבשילה של אשתו רבי יהודה ורבי שמעון, לא תיהנה ממנו אשתו יותר. כנראה שאשתו הקדיחה את תבשילה ורצה לבזותה בזה, וגם לטעון כנגדה שכמו שאין ראוי לתת אוכל כזה לגדולי ישראל כך עליה להשתדל להכין לו אוכל טעים.

מכל מקום היה בזה גם ביזיון לחכמים, שעליהם לעשות כפי שיגיונותיו של זה האיש.

באה אצל רבי יהודה. אמר רבי יהודה: אם אמרה התורה למחוק שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאני צריך להעביר על כבודי, וטעם מן התבשיל.

באה אצל רבי שמעון בר יוחאי. הקפיד רבי שמעון על הבעל הזה שרוצה להכתיב לו מה יטעם ומה יעשה, ופוגע בזה בכבודם של תלמידי חכמים, וקילל את הבעל ואמר: "ימותו בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו", ולא הסכים לאכול מן המאכל.

לא נאריך בדברים, אולם ברור הוא שרבי שמעון בר יוחאי, התנא האלוקי, התנהג בקפדנות יתירה, וממילא ברור שגם למידת הקפדנות יש מקום.

ואומנם למעשה, ברור שחז"ל העדיפו את דרכו של רבי יהודה. וכן מסופר על רבי מאיר שמחל מאוד על כבודו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (ויק"ר ט, ט). בנוסף לכך, במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב). אבל בגילוי האמת המוחלטת לדורות מעלתו של רשב"י יתירה. ולכן אין לשלול את מידת הקפדנות שהיא מעמידה את האמת.

מסירות נפשו של רשב"י על האמת
אכן, רשב"י לא יכל לסבול שקר וחנופה, וכן מסופר (שבת ל"ג, ב') על רבי יהודה חבירו ששיבח את הרומאים על השווקים, הגשרים והמרחצאות שבנו. ואף שידע רבי יהודה שהרומאים החריבו את בית המקדש והרגו מאות אלפי יהודים, לא רצה להחריף את המתח, והעדיף לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. אולם רשב"י לא יכל לסבול את דברי השבח הללו כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם את עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נשמעו הדברים למלכות וגזרו להרוג את רשב"י. ואז ברח למערה כידוע.

מידת טובו של רשב"י
אולם כשנהגו בתום, בלא רשע, היה רשב"י מתחסד. וכפי שמסופר במדרש (שיר השירים רבא א', ל"א, בתרגום המילים הארמיות לעברית): "מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו לפני רבי שמעון בן יוחאי ובקשו להתגרש זה מזה. אמר להם: בחייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה (בעת שנישאתם) כך אין אתם מתפרשים (מתגרשים) אלא מתוך מאכל ומשתה.

הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.

בחצי הלילה ננער משנתו, כיוון שהתפוגג יינו אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך. אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי (וסיפרו לו שקשה להם להתגרש) ועמד והתפלל עליהם ונפקדו".

כפי הנראה רק לאחר שהם עצמם התעוררו לשמוח יותר זה בזה, ולהרגיש יותר את צער הפרידה, יכל רשב"י להשפיע עליהם בתפילתו.
ז - מידת הכעס
מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס - כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב).
אבל מותר לאדם להראות עצמו כועס להטיל אימה על בני ביתו כדי שיתנהגו כראוי. וכמו שרב יהודה עשה עצמו כועס מאוד וקרע את בגדו כאשר בני ביתו התנהגו שלא כשורה. אמנם הוא קרע בגד שממילא כבר היה פגום, או שרק שלף ממנו חוט, באופן שקל היה אח"כ לתקנו. ורב אחא בר יעקב היה שובר כלים כדי להראות עד כמה מעשיהם מכעיסים אותו, ובאמת היו אלו כלים שבורים (שבת קה, ב).
השאלה היא, האם אסור לאדם להרגיש רע מאוד ממעשה שלילי שנעשה כנגדו או ממעשה עוולה, עד שירגיש שדמו עולה לראשו. לכאורה מדברי הרמב"ם משמע שאסור. וכך כתב בהלכות דעות (ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".
ולכאורה קשה, היאך רוצה התורה שלאדם יהיה אכפת מתיקונו של עולם וכאשר נעשים לפניו מעשי עוולה לא ירתח. וכן מצינו שאחר שראה משה רבנו את העגל והמחולות חרה אפו ושיבר את הלוחות (שמות לב, יט). וכן נאמר על שאול כששמע את מעשיו הרעים של נחש העמוני, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו), ויצא להילחם בעמונים והביא תשועה לישראל. וכן מצינו בתורה מספר פעמים חרון אף אצל ה'. ולא כאן המקום לפרט את כל המקומות שנזכר בהם החרון בדרך חיוב. אמנם אי אפשר לכחד שפעמים רבות החרון והקצף המופיע בתנ"ך מבטא אובדן שליטה מסוים ומעשים רעים (עיין גם אצל הקצף של משה על בני אהרן בויקרא י, טז, ועל פקודי החיל במדבר לא, יד).
ואכן אמרו בזוהר (ח"א קפד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה".
המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת - יש לו ערך. אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. וזוהי בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים לאחד מן הכוחות שבטבע. הבחינה לכך היא, כאשר אדם כועס על דבר שאדם פלוני עשה, היאך יגיב אם בתוך כעסו יאמרו לו, אבל פלוני עשה גם מעשים טובים. אם יודה על האמת, ויאמר אע"פ כן על דבר פלוני אני כועס, הרי שהוא שפוי, אבל אם יכחיש כל דבר טוב שעשה, זהו הכועס שדומה לעובד עבודה זרה.
וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. והתנהגות כזו מותרת רק אם היא נעשית מן השפה ולחוץ. אולם כאשר אדם מדבר בחום וברגש על דברים שמסעירים את לבבו, ומוכן להתאמץ מאוד כדי לתקנם, אין בזה פגם, וזוהי הריתחא החיובית.
הרי שלפי הרמב"ם, מפני סכנתה של מידת הכעס, נכון ללכת כנגדה עד הקצה האחרון. ומכל כעס צריך להתרחק ואפילו כשהוא בשליטה ומעורר לתיקון. אולם מפשט המקראות ודברי חז"ל, וכן לפי דברי הזוהר, יוצא שאין אדם חייב להשתדל שלא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו, ולא לתת לכעס להוביל אותו למעשים שאינם שפויים