שאלה
שלום כבוד הרב.
התלבטתי רבות אם לשלוח את הבעיה והחלטתי שלנסות..
אני בחורה בת 19,דתיה ומאמינה. יש לי חבר כבר שנה..ונפלנו בשמירת נגיעה.
אני בחורה ששמירת נגיעה זה ענין שהיה מאוד חשוב לי,ערך שליווה אותי לאורך כל בגרותי,עמדתי בנסיונות והרצאתי והוכחתי אנשים על הענין..ונפלתי בכל זאת.
מה שמטריד אותי זה לא שנלפתי. אלא שלא אכפת לי. הייתי בטוחה שיכאב לי,שאני אתבייש,שאני ארצה אח"כ לחזור בתשובה שלמה לפני ה' ולהצטער,ואני לא.
קשה לי גם להתפלל בדבקות כמו שפעם יכולתי,אני כבר לא חושבת מה אני יכולה לעשות עוד כדי לעבוד את ה'. כלום. ואני מבינה שלעיתים אדם בירידה. אבל אני מרגישה אדישות למצב שלי. ממש לא אכפת לי. וכואב לי שלא אכפת לי. יכול להיות שאין יותר מדי פתרון לבעיה,אבל אם יש אשמח אם תעזור. תודה רבה! חזק ואמץ.
תשובה
למה את אומרת שלא איכפת לך, ראיה לסתור היא זה שזה מטריד אותך ואת משתפת אותי בצער שלך. אם באמת לא היה איכפת לך לא היית מוטרדת מזה.
אני מניח שלפני שנפלת חשת שאם תחטאי בזה 'השמיים יפלו עלייך', וזה לא מה שקורה כשנופלים, ואז מתחיל תהליך אותו את מתארת שנדמה לאדם שבעצם לא כל כך איכפת לו. אני מאחל לך, שהנפילה תעצר ולא תסמכו על 'ההתר של רב הונא'שכיוון שעשה אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר, ושתזכו לחזור בתשובה שלימה.
אוליי חתונה תצמצם את תקופת הניסיון?