שאלה
שלום, היום עברתי ברחוב וראיתי קבצן יושב על המדרכה ומושיט ידו לצדקה..
כמנהגי אני משתדלת לתת צדקה למרות שמצבי הכלכלי לא ממש מאפשר זאת לאחרונה, אך עדיין מדובר בסכומים פעוטים שאוכל להסתדר בלעדיהם.
אבי תמיד אומר לי לתת צדקה - צדקה תציל ממוות.
בעוד אני מושיטה יד לארנק כדי להוציא כמה שקלים אני מבינה שאני תורמת יותר כדי לקבל בחזרה מאשר לעזור. אני אומרת לעצמי תוך כדי התרומה - אני אתרום והיקום יגמול לי על התרומה ואז מרגישה רע עם עצמי - קונה אושר למעשה. אני מקווה שהצלחתי להעביר את התסביך שלי בנוגע למתן צדקה.. אני מרגישה שצדקה ניתנת כדי לתת לנו משהו וזה הופך את מעשה הצדקה לאנוכי וקשה לי עם זה... אודה ל"סדר" בראש בנוגע לנושא.. תודה
תשובה
שלום
נאמר בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא י: "תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו - בני, מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת ? נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי - אלו ישראל דכתיב (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו .."
ושואלת הגמרא:
ודעביד הכי (העושה כן) לאו צדקה גמורה היא ? והתניא (והרי למדנו ) האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור ? לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים.
וההסבר לענ"ד הוא שלאור ההסתכלות ההיסטורית על רמת המוסר והצדקה המקובלים בעם ישראל לאורך הדורות יכלו חז"ל להעיד על האופי הנפשי של עם ישראל שבפנימיות שלהם יש רצון טוב להיטיב ולכן גם אם יש רושם חיצוני של אנוכיות - הרי זה צדיק גמור. ובניגוד לישראל, העמים בדרך כלל שיעבדו וניצלו את הסביבה ולכן לאור ההיסטוריה שלהם אנו מתייחסים גם למעשה הפרטי כאנוכי.
בברכה
אייל משה