ללא נושא

שלום לך

אם הכוון שלו הוא להתחזק וזה בא לידי ביטוי בהחלטות מעשיות כגון קביעת עיתים לתורה והוא לא לחוץ לחיות עם טלויזיה ולהעביר חלק ניכר חייו בצפיה בסרטים אינטרנט ללא שירותי בקרה (כגון רימון וכו') אז העבר שלו הוא פחות משמעותי - ובמיוחד אם נצרף לזה את העובדה שיש לו מידות טובות כגון חסד וכו'

אך אם אין לו שאיפה כזו נראה שלא כדאי להתפשר על רמה דתית גבוהה , לטווח הארוך יהיו לזה משמעויות חינוכיות רבות יותר

בכל אופן תמיד כדאי לבחון ולהגדיר את המציאות ע"פ שאלות מעשיות - זה פותר הרבה ספיקות יותר מאשר להגדר הגדרות כלליות

ואעתיק לך הרחבה בנושא זה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א
בברכה אייל משה

ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. ברור שאם רק השכל אומר שכדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את האדם הזה, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם הרגש אומר שכדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שודאי יחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו.
וכן מצינו בדברי חז"ל מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עיין יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שחובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי לראות אם יוכל לאהוב אותה. לסיכום, ההחלטה מבוססת על בחינת השכל והרגש.
בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה מאוד לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, ודאי הוא שרגשותיו יטעוהו והוא עלול ליפול בפח. עוד יתכן שיש לאדם פחד גדול מההחלטה להתחתן, ואזי בכל פעם שהוא צריך להחליט, הוא מתחיל למצוא טיעונים נגד, והרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. והעצה בשבילו לפעול יותר על פי השכל, תוך הסכמה חלקית של הרגש.
גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, שהרי לכל אדם מתאימה אשה אחרת, הכל לפי האופי והכשרונות, אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג, ועל פי הכללים האלו יש להחליט.
יד - בחינת מידותיו של בן הזוג
מובא ב'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, ב), שבאופן עקרוני כל המשפחות היהודיות מוחזקות ככשרות, ואין אנו חוששים שמא נתערבו בהן גויים, ולכן אפשר להתחתן עימהן לכתחילה ללא שום בדיקה.
דרך אגב, לגבי ילדים מאומצים הדין שונה במקצת. בדרך כלל מספיק עד אחד שיעיד על הילד המאומץ שהוא ממשפחה יהודית, אך ילדים שאומצו ממקום שרוב תושביו גויים, צריכים שני עדים שיעידו עליהם כי אימם של הילדים יהודיה, או שהילדים התגיירו (אגרות משה אה"ע א, ז).
נחזור לענייננו, כאמור, כל המשפחות היהודיות בחזקת כשרות, אך החידוש הגדול הוא שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט - ראוי שלא להתחתן עימהן, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.
עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל, ואלו הן: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). כמובן שתכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.