ללא נושא

שלום

[א. אסור הוא מוקצה מחמת גופו.(שו"ע שח, כ; כב).
ב. ע"י נעשה הנס והיא בקשה מחכמים "כתבוני לדורות", שיכתבו את מעשה הפורים ויכללוהו בכתבי הקודש שבתנ"ך. ושיקבעו את יום הפורים כיום שמחה ומקרא מגילה לדורות (מגילה ב, א; ז, א; ב"ב טו, א)
ג. קולר הוא בעצם ברז רגיל, מאחר וברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניך (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט)].

ולהלן הרחבות ומקור התשובות מספרי פניני הלכה אמת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספרים באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=149
בברכה אייל משה

כל דבר שאינו ראוי לשום שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו, היינו שמחמת גופו עצמו, שאין בו שום שימוש בשבת, הוא מוקצה. ובכלל זה אבנים, בעלי חיים, מטבעות כסף, חצץ, עפר, עצים, עלים וכל מיני פסולת, וכן גופת מת.
גם לצורך דבר המותר אסור לטלטל מוקצה זה. למשל, אסור לקחת אבן כדי להחזיק בה את הדלת או כדי לפצח בה אגוזים. והרוצה להפקיע את האבן מאיסור מוקצה, צריך לפני השבת לייחד אותה במחשבתו לשימוש זה של החזקת הדלת או פיצוח אגוזים דרך קבע, או להשתמש בה פעם אחת ביום חול לצורך זה (שו"ע שח, כ; כב).
וכן חול הוא מוקצה, ואסור לכסות בו דברי טינוף. ואם הניחו את החול במקום מסוים לצורך זה - אינו מוקצה (שו"ע שח, לח). וכן חול שהונח בארגז לצורך משחק הילדים - אינו מוקצה (לעיל טו, ב).


המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). ואדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו, אבל נראה שכאשר אדם מברך לציבור, כמו בקידוש או שבע ברכות, נכון יותר שגם שמאלי יאחז את הכוס ביד ימין.
אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. למשל, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחבירו ואין בזה ודאות גמורה - לא יצא.
הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט).

שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות", שיכתבו את מעשה הפורים ויכללוהו בכתבי הקודש שבתנ"ך. ועוד ביקשה אסתר מחכמים: "קבעוני לדורות", שיקבעו את יום הפורים כיום שמחה ומקרא מגילה לדורות. בתחילה התלבטו חכמים בזה, הן מצד שהדבר עלול לעורר קנאה מצד אומות העולם שיראו שישראל שמחים במפלתם, והן מצד שהסתפקו אם יש מקום להוסיף ולכתוב עוד פעם בכתובים על מלחמת ישראל בעמלק. עד שלבסוף למדו מרמזי הפסוקים שיש מקום לכתוב שוב על המלחמה בעמלק, וכתבו אנשי כנסת הגדולה את מגילת אסתר ברוח הקודש, וקבעו את פורים לדורות (מגילה ב, א; ז, א; ב"ב טו, א).