שאלה
שלום, רציתי לדעת כיצד מתייחסת הדת למצב הבא: זוג חילוני נשוי 2 (מתנהלים עפ"י ה"רב נוח"), כלפי חוץ לא מראים את כל התהפוכות שקורות בבית ביניהם כזוג. בלא שהאישה תדע (למרות שלאורך השנים היא חשדה) הבעל מקיים מערכת יחסים מקבילה עם אלמנה דתיה (מזרם הכיפה הסרוגה) 2 ממקום עבודתו. אחרי כמה שנים הבעל מחליט לפוצץ את העניין ומיידע את אישתו בחיים הכפולים. לבקשת האישה הנבגדת, הוא מנתק את הקשר עם האלמנה אך נשאר לעבודה באותו מקום עבודה וזאת למרות שיש לו אפשרות לעבור לסניף אחר) ומנסים לשקם את המערכת הזוגית ביניהם.
יש לציין שלכל אורך הכרות הזוג הנשוי, הנבגדת כיבדה את בעלה בכל דבר למרות שלא גדלה על ערכים אלו: שמירה על כשרות, שמירה על ערכי החגים ובמיוחד צום יום כיפור, טבילה במקווה לפני הריונות, שמירת שנה במות אביו ועוד.
השאלות שלי (מעבר לבעיות הזוגיות ופתרונן שלא בצל הדת) הן בהקשר הדתי: מה הגדרת מצבה של הנבגדת ואיך היא אמורה לפעול? מה הגדרת מצבו של הבעל הבוגד המייחס לעצמו ערכים דתיים (גדל בבית כזה) ובכל זאת מפנה עורף לערכים אלו? מה הגדרת מצבה של האלמנה הדתייה השומרת מצוות ועכשיו היא בעצם רק לכאורה בעלת צביון דתי? מה הדת הייתה אומרת לזוג במצב כזה - לפרק או לא לפרק את המסגרת הזוגית והמשפחתית? אם לא לפרק - אז איך לשקם את העמרכת הזוגית ואת האמון במיוחד?
נכון שהמקום לפתור את הבעיות הנ"ל אינו אתר פורום אינטרנטי אך מקום זה יכול לתת כיוון מחשבה לפתרונות אפשריים.
תשובה
שלום לך
ברור שהבעל הבוגד התנהג בצורה מחפירה גם מצד המצוות שבין אדם למקום וגם מצד מצוות שבין אדם לחבירו
וניתן להגדירו "במאמץ רב" כמסורתי
לצערינו תופעות מסוג אלו קיימות במידה רבה בשל החשיפה והטמיעה הרבה בתרבות המערבית ואי הקפדה על כללי ההלכה כגון איסורי ייחוד עם פנויה וכו'
ההדרכה הכללית היא שלא לפרק מסגרת משפחתי כל זמן שניתן לתקן הרקע הדתי של הבעל יכול לסייע לתלנליך התיקון
ראשית על הבעל לשוב בתשובה שעיקרה הוא עזיבת החטא חרטה וקבלה לעתיד שלא יעשה כן שוב
כדי לבצע את התשובה הבעל חייב לעשות שינויים מהותיים בסדרי חייו שזה כולל לעבור לסניף אחר ואם אפשר אז ראוי שכל המשפחה תעבור למקום מגורים תורני ורחוק יותר
וכך כתב הרמב"ם בספרו משנה תורה ספר המדע הלכות תשובה פרק שני
הלכה ב: ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז).
וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד).
וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
הלכה ג
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג).
וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
הלכה ד
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, [ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.]
הלכה ה
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר, להם: 'אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם'. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג).
במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
הלכה ט
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.
אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.
אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.
לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.
ואם הבעל מוכן לעשות את הדברים האלו כתב הרמב"ם בהלכה הבאה
הלכה י
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.
וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
בברכה אייל משה