ייבום בעל כרחה

שלום וברכה

אנחנו מנסים להבין את מה שהתורה מלמדת אותנו.

ישנם אין ספור עניינים המתחילים ברצון חופשי, אבל משעה שנכנסים אליהם – אין הם עוד תלויים ברצון, אלא במשמעות העמוקה של הדברים.

כגון – נדר: אין שום תוקף לנדר אם הוא לא נעשה ברצון חופשי ומוחלט לידור. אולם משעה שאדם נדר – אין מתחשבים עוד ברצונו, והנדר מתחולל במסלול מחייב.

הדבר נכון גם לגבי נישואין – נישואין יכולים להיות רק ברצון חופשי מוחלט. אין האיש מקדש אלא לרצונו, ואין האישה מתקדשת אלא לרצונה החופשי המוחלט. אולם, משעה שהנישואין האלה נעשו – הרצון החופשי של בני הזוג אינו רלוונטי, והדברים נעשים לאור החובות ההלכתיים, הידועים להם מראש: זו המשמעות של הכניסה לחיי נישואין.

לפיכך, אישה המתקדשת לאיש נכנסת למקום בו היא יודעת שאם ח"ו בעלה ימות לפני שיהיו להם ילדים – היא תצטרך להתייבם. גם את זה היא שוקלת בעת נישואיה, וחלק משיקולים להתחתן עם אדם זה או אחר נוגעים גם לסיכונים שיש שמא תיאלץ לחיות דווקא עם אחיו. זו חלק ממערכת המשפחתיות של הנישואין – הנישואין כוללים בתוכם גם התחייבות להקים זרע לבעלה שנפטר.

כדי להסיר ספק – אין כל היתר לאנוס. בשום דרך. בשום צורה. גם לא יבמה.

ההלכה קובעת רק את התקפות ההלכתית, אולם לא חס ושלום את ההיתר לעשות כך.

כל טוב

לכבוד הרב שלום!

כיצד ניתן להבין שהתורה כלל לא מתחשבת ברצון האישה האם היא חפצה להתייבם ומייבמים אותה העל כרחה(למעט מקרים חריגים של מוכה שחין וכו'). וגם הגמרא אומרת שמי שבא על יבמתו בעל כרחה דהיינו אונס אותה היא הופכת לאשתו וקיים מצוות ייבום. כיצד ניתן לומר שאונס זה מצווה? כמובן שצריך להיות נאמנים לגמרא אך אשמח אם הרב יעזור לי להבין את זה בשכל האנושי.