חנוך לנער על פי דרכו הלכה למעשה - ילד שנעשה דתל״ש

שלום וברכה

אני מבין היטב את הכאב הגדול, ואת האכזבה מהדרך שהוא מחר ללכת בה. קשה כמובן לתת הדרכה כללית במצבים אלה, שהלוא על כל אחד עובר דבר אחר, וכל משפחה יוצרת ׳ריקוד׳ משפחתי שונה. אנסה לכתוב את מה שנראה לי נכון, אבל כמובן שתיתכנה גם אפשרויות אחרות, ודרכים נוספות.

א. הוא הילד שלכם. לפני כל דבר אחר, ולפני הכאבים והניסיונות להתמודד עם המציאות הזו - זה הילד שלכם, עצמכם ובשרכם, ולעולם הוא יהיה כזה. גם הציבור החרדי לומד אט אט שאין כזה דבר להוציא ילד מהבית.

ב. הורים אינם מחנכים ילד בגיל 22. אין כזה דבר להכריח אותו, ואין כזה דבר לסגור אותו בבית. אולי נכון לקרוא לו כבר ״בחור״ ולא ילד, או ״אדם״ ולא ילד. אין דרך אחרת מאשר להבין כי את נתיב חייו הוא בוחר. יש למעשינו שלנו השפעה מסוימת, ואפשרות ליצור סביבה תומכת לשיבה לאמונה ולברית המצוות, אולם אתם כבר לא המחנכים שלו בגיל הזה. אפילו בזמן שנהגו דיני בן סורר ומורה - היה מדובר על גיל 12-13, ולא בגיל הזה.

ג. כדאי להתרגל להסתכל על הדברים הנפלאים שיש בו - נותר ישר, אידיאליסטי, מכבד את סביבתו ואת הוריו, גומל חסדים, מבקש טוב לבריות וכדו׳. אלו גם יסודות שחשובים מאוד בדברי התורה והנביאים. טוב לכם כי לא תציירו אותו בצבעי שחור ולבן, אלא כאישיות שיש בה הרבה מאוד דברים טובים שהטבעתם בו בדרכו עד היום, בד בבד עם הצער על בחירתו.

ד. הדבר הנכון מבחינתכם הוא לא לדחוף אותו להעמיק עוד יותר את הקרע בינו ובין ברית התורה והמצוות. שבו איתו ביחד ודברו איתו, מתוך הבנה שזו בחירתו, על הדרך שבה יתקיימו הדברים בבית: בקשתכם שבפומבי לא יעבור עבירות; שתכבדו האחד את השני בלי רצון לפגוע; בהצעה שכן יהיה שותף באותם דברים שהוא כן מאמין בהם וכדו׳. הסיכוי היחיד לחזרה לברית הזו נמצא בכך שלא תדחפו אותו החוצה, אלא להפך.

ה. נראה לי שלא יהיה נכון להסתיר את הדבר מהאחים ומהאחיינים. בכל מקרה הם ידעו מכך, והשאלה כיצד אתם נוהגים תהיה בעל משמעות רבה על ההשפעה של בחירתו. הכיוון הכללי בבית צריך להיות שלצערכם הוא בחר ללכת בדרך אחרת, ואתם אוהבים אותו וקשורים בו, ואתם ממשיכים ומטפחים את התורה, המצוות, הנאמנות לברית עם הקב״ה בביתכם.

אשמח לעזור עוד.

כל טוב