התמודדות

את מתארת קושי אמיתי של עובדת השם.

מצד אחד, אנו נאמנים למשפחה ולצרכיה, וגם לעבודה. מצד שני, עומס החיים הביתיים במציאות הקורונה גורמת לשינוי הדפוסים בעבודת השם.

הרב קוק כותב בכמה מקומות, שעיקר עליית האדם ונפילתו, אינה תלויה בסובב אותו אלא בעולמו הפנימי, ובפרשנות שהוא בוחר להעניק למעשיו ולמתרחש סביבו.

לכן, אני מציע לך לפרש את החיים החדשים, כעבודת השם נפלאה ומקורית. נטילת ידיים בבוקר- דביקות בהשם בתחילת היום. נטילה לפני לחם- כינון תאוות האכילה כלפי רצון השם. מודה אני- הכרה בליווי האלוקי בחייך. ברכת המזון- מצווה יקרה מאד הכוללת את יסודות האמונה. עיסוק בצרכי הבית- כעיסוק בבניית המשכן. כסוי ראש מלא- דביקות בהשם בחיי הגוף. שבת- שיא האלוקיות בעולמנו. כשרות- טהרת החיים.

אלו דברים שפרטת, ובפרשנות נכונה הם עצמם יכולים למלא את נפשך באושר ודביקות.

השאלה היא האם אנו נכנסים למציאות בשטף ובלי הכנה, או שלפני כל פעולה משמעותית אנו מחכים כמה שניות וחושבים מדוע אנו עושים אותה. לכוון את הראש והלב, ואז לפעול.

רגע לפני כניסה לבית, לחשוב מדוע יש בית. רגע לפני הלבשת הילדים, לחשוב עבור מה מגדלים אותם. וכן הלאה.

העומס עצמו, ניתן לדירוג וביזור. אם קשה להתפלל פעמיים, התפללי מנחה בלבד. שימי שעון מעורר בפלאפון למנחה גדולה (לא מאוחרת) והתפללי מי כשאפשר, חצי שעה לאחר חצות היום. רק שמונה עשרה. והתיחסי לזה כשיא היום.

את בגיל צעיר, שבו ההורים עוסקים באינטנסיביות ביצירה, אך צריך לדעת לשים גבול בין דבר לדבר, לעשות הפסקה מדי פעם ולצאת להרגע ולהנות, ולהתאוורר. זה חלק מעבודת השם, ודוחה ערכים אחרים לפעמים.

השאלה במה את דתיה, היא אוצר שהתגלה לך דוקא מתוך העומס. זו שאלה שכדאי לחשוב עליה. יתכן שכשתתיישבי בדבר ותסדרי לעצמך בראש ובלב, יחד עם בעלך, מדוע אתם דתיים, ומהו האופק אליו מביטים, הדברים יאירו יותר. אפשר וטוב ללמוד אמונה כל יום מעט, ובכלל, להשתמש בשאלות ובקשיים שעולים, כהזדמנות לבחינה מחודשת של היחס שלנו למציאות.

בהצלחה